הפרטה - האם בכל מחיר? (או - מדוע התחפשו החברות הממשלתיות)

פעם, כשהממשלה רצתה לקדם נושא מסויים ולתת לו עדיפות, היא הקימה חברה ממשלתית. תפקידה של החברה היה לקדם את אותו נושא, למען האינטרס הציבורי.

ניקח דוגמה מהמוכר לנו בחפח"א:

בשנת 1965, החליטה הממשלה לתת עדיפות לאומית לפיתוח התיירות לאילת, ולכן הוקמה החברה לפיתוח חוף אילת בבעלות משותפת של המדינה (95%) והעירייה  (5%). בעצם הקמת החברה הכריזה הממשלה על סדר העדיפויות הלאומי.

מאז - כספים רבים הושקעו ע"י הממשלה כדי להביא יזמים (חוק עידוד השקעות הון), וכספים רבים הושקעו בפיתוח ע"י החברה לפיתוח חוף אילת, בתחילה כספי ממשלה ולאחר מכן כספי יזמים.

בשנים האחרונות, ובמיוחד בשנה האחרונה, קיימת תופעה שברוח פורימית אני קוראת לה "חברה ממשלתית בתחפושת":

זו חברה ממשלתית אשר יש לה תפקיד מוגדר, הנובע מאינטרס לאומי כלשהו שנקבע בהחלטת ממשלה, אשר מנסה להתחפש לחברה עסקית-פרטית בכל מחיר. וזאת מדוע? משום שכיום, המטבע העובר לסוחר הוא "הפרטה בכל מחיר".

יותר ויותר נשמעת הטענה שאין צורך בחברות ממשלתיות, שהשוק הפרטי יכול ויודע יותר.

אינני טוענת שחברה ממשלתית צריכה לבצע את מטלותיה בהתעלם לחלוטין מהפן הכלכלי, ההיפך מכך, אולם - האמנם באמת יכול השוק הפרטי לתת מענה לנושאים שהם אינטרס לאומי?

בואו נבחן את התפיסה הקונבנציונלית שלנו לגבי חברה ממשלתית מול חברה פרטית:

חברה ממשלתית:

• 
  
  גוף בבעלות המדינה (או לפחות מעל 50% בעלות)
• 
  
  ככזו היא "נדונה" להליכים ביורוקרטיים של דוחות ונהלים לגופים שונים המסרבלים את עבודתה ויוצרים מעין "תעסוקה מלאכותית" לעובדיה (דוחות למשרד האחראי, למשרד האוצר, לרשות החברות הממשלתיות, למבקר המדינה וכו' וכו'...).
• 
  
  בחברה ממשלתית יש "לתחזק" דירקטוריון, לעיתים מנופח וממלא פונקציה של "משרות לחברים"
• 
  
  בחברה ממשלתית אפשר למנות עובדים למשרות "כיבודים" שאינן נחוצות לאיש פרט לבעל התפקיד עצמו.
• 
  
  פועל יוצא מכך - חברה ממשלתית היא בזבזנית ולא יעילה.

 ולעומת זאת - חברה פרטית:

• 
  
  גוף בבעלות בעלי מניות פרטיים (בהכללה, כמובן), וככזו היא גמישה וזריזה.
• 
  
  אין בה הליכים ביורוקרטיים מיותרים.
• 
  
  בחברה פרטית אין דירקטוריון מנופח עם "משרות לחברים"
• 
  
  חברה פרטית מתנהלת ביעילות, אין בה תפקידים מיותרים, מי שאינו מועיל - מפוטר. בחברה פרטית אין דירקטוריון מנופח עם "משרות לחברים"
אין בה הליכים ביורוקרטיים מיותרים.

האם נכון להסתכל על הדברים בהכללה ולא לבחון כל מקרה לגופו?
האם אין צד חיובי בכל מערך הדווחים בו חייבת חברה ממשלתית?
האם חברות פרטיות מסודרות אינן מחוייבות במערך דיווחים משלהן?
האם לכל חברה ממשלתית יש מנגנון מנופח ומשרות למקורבים?
האם כל חברה פרטית מתנהלת ביעילות וחברה ממשלתית היא מקור לבזבוז כספי ציבור?
חומר למחשבה:
חשבו על אחת החברות ה"פרטיות" הבולטות של העשור האחרון - אפריקה ישראל, ושאלו עצמכם אם ניתן לשייך לה את כל "המוסכמות" שציינתי לעיל בקשר לחברה פרטית.מה אתם אומרים?
וזו רק דוגמה קטנה בים של דוגמאות.
ועוד חומר למחשבה:
היות והדגל המונף ע"י הממשלה הוא דגל ההפרטה, ממהרת רשות החברות הממשלתיות לנסות ולהראות ביטול פעילות של כמה שיותר חברות ממשלתיות, ומשתמשת בדרכים יצירתיות כדי להשיג תוצאה, שהמחיר שלה למדינה עלול להיות גבוה מאד. למשל - העברת פעילות חברה ממשלתית לחברה עירונית ללא בדיקה כלכלית המעידה על כלכליות המהלך או על יעילותו.
האם אנחנו, כאזרחי המדינה, רוצים לשלם את המחיר על החלטות מסוג זה?


נכתב ע"י דקלה מור, מנכ"ל החברה לפיתוח חוף אילת, 23.2.2010

האבולוציה של גידור בניה באזור התיירות שלנו

מי אינו מכיר את גידור הפח המקומט והמכוער, ה"איסכורית" בפי העם, אשר כל שעשה היה לכער את מראה האזור?
זמן קצר אחרי שהוקמה, היתה "האיסכורית" הופכת למפגע סביבתי: כלי הרכב הכבדים נכנסו בה ללא רחם וקמטו אותה, אבק הבניה לכלך אותה, העמודים אליה חוברה - קרסו, ונאלצנו לחזות במראה המפואר במשך חודשים רבים של בניה, עד שהפרויקט הסתיים (או לא...).

בכל פעם כשהייתי חוזרת מחו"ל, לאחר שראיתי כיצד משפצים/בונים שם, ונקלעתי אל "עין הסערה" בפרוייקטים של בניה באילת, היתה לי תחושה שאנחנו בעולם השלישי.

שאלתי את עצמי - למה זה מגיע לנו? מדוע בחו"ל אפשר לבצע פרויקטים באופן שלא יפריע לעין ואצלנו לא?
ואין טוב מראה עיניים:

ככה ה"איסכורית" נראית בהתחלה...

ככה זה נראה אחרי יומיים...





















וככה זה נראה אחרי שבוע...

















וכך - קבלנו בחפח"א החלטה: ליזום מפרט לגידור בניה, אשר יהיה חלק מהיתר הבניה ובו יחוייב כל יזם אשר יקבל היתר בניה באילת, לפחות באזור התיירות.
זה לא היה קל, אבל בחודש מרס 2000 נפלה בקשתנו על אוזן קשובה, וסוכם בינינו לבין אגף ההנדסה בעיריית אילת על מפרט גידור אחיד, שמצד אחד התחשב בצורך בשמירה על אסתטיות בעת ביצוע פרויקט בניה כלשהו, ומצד שני התחשב בעלותו הגבוהה של הגידור הדקורטיבי. המפרט קבע את גודל הפנלים ואת הגובה המינימלי של הגדר, את חומר הגדר ואופן הרכבתה, וכן נקבע כי על הפנלים יודבקו תמונות, שיהיו תמונות ללא הקשר פרסומי כלשהו, פרט לפרסום הפרויקט המוקם בתוך תחום הגידור.
וכך נראה גידור הבניה בפרויקטים באזור התיירות שלנו לאחר שיושם מפרט הגידור המוסכם:

דוגמה אחת





















ועוד אחת

ולשם השוואה - כך זה נראה בחו"ל:

וגם כך

וגם כך



















נחמד, לא?
נכון, גם גידור זה לא נשמר לאורך כל תקופת הבניה, אבל לפחות בחלק מהתקופה אנחנו נהנים מגידור אסתטי יותר,ומתקרבים לסטנדרטים הנהוגים במקומות תיירותיים מרכזיים בחו"ל.
יחד עם זאת, עוד כברת דרך לפנינו: עדיין לא הגענו לדרגה של כיסוי מלא של הבנין שבשיפוץ ב"קיר מסך" עם הדמייה של המבנה לאחר שיפוצו, זה עולה יותר מידי כסף...לוקח לנו הרבה זמן להפנים כי איכות התיירות נמדדת לא רק בפרויקטים הקיימים, אלא גם במראה הכללי של האזור.
יזם המקים פרויקט חושב על עלותו בטווח הקצר, אולם אם לא ידאג למיזעור ההפרעה לתיירים הרי שבחשיבה לטווח הארוך הוא יורה לעצמו ברגל, שכן התייר לא יחזור לאזור בו לא יודעים (או לא רוצים) להתחשב בו.

לא רוצה להישמע קטנונית, אבל אי אפשר שלא אראה לכם איך נראה היום (פברואר 2010) גידור אתר הבניה של אתר שוק הרוכלים, לאחר כ- 3 שבועות בהם העבודות מתבצעות ע"י העירייה:

ובתקריב

לא חבל?

אטרקציות ובילויים באילת (או - האם "אילת משעממת"?)

האם באמת "אילת משעממת"? באפריל 2009, טלטל שר התיירות שהיה אז חדש, מר סטס מיסז'ניקוב, את כל ענף התיירות באילת בהכרזתו כי

"אילת משעממת".

החלטנו בחברה לפיתוח חוף אילת להרים את הכפפה שנזרקה לחלל האויר, ולנסות להתבונן על עצמנו מנקודת מבטו של מבקר בעיר. בגדול, הטענה היא שמי שמבקר באילת ממצה אותה במהרה, שכן אילת לא מתחדשת. לפיכך, ביוני 2009 ליקטנו נתוני אטרקציות קיימות המצויים בלשכת התיירות באילת (ובמאמר מוסגר - תמיד תהיה קיימת השאלה מהי אטרקציה? האם כל כלי שיט הוא אטרקציה? ממש לא, האם כל מסעדה היא אטרקציה? כמובן שלא), ופרקנו אותן לסוגיהן השונים.

אני רוצה לשתף אתכם בממצאינו:

באילת ובסביבתה, נכון לעכשיו (פברואר 2010) יש כ- 35 סוגים שונים של אטרקציות, שבכל קטגוריה ישנן כמה וכמה מפעילים כך שהמספר הכולל גדול בהרבה. הרשימה המלאה במצגת המופיעה באתר שלנו (לחץ על הקישור).

בין סוגי האטרקציות הקיימות אנו מונים:

שייט חוויתי (כולל יאכטות), ספורט ימי, מוזיאון וגלריית אמנות "אילת עירי", פארק הצפרות, עיר המלכים, אייס ספייס (בר עשוי כולו מקרח), באולינג, איימקס, מופע Wow, "מה למעלה" - טלסקופ נייד לצפיה בכוכבים, סלינג שוט - מתקן באנג'י כדורי, נייטמר - אטרקציית אימה, מגרש בייסבול (פעיל בימי ו' בצהרים באזור הלגונה המזרחית), קייאקים שקופים, המצפה התת ימי, ריף הדולפינים, סתלבט על המים (בתוך ריף הדולפינים), מטווח ים סוף, מאהל השייח' יוסוף - אירוח בדואי, שמורת האלמוגים, פארק תמנע, חי בר (קיבוץ יטבתה), סיורים בקיבוץ ובמחלבה (קיבוץ יטבתה), סיורים בקיבוץ וסיורים חקלאיים (קיבוץ אילות), פיינטבול אילת - משחק לוחמה בכדורי צבע (אזור התעשיה שחורת), פארק יעלים (קיבוץ יטבתה), מסלולי טבע להולכי רגל ולרוכבי אופניים, מפרץ הפיראטים (שעשועי ילדים, מלון קלב הוטל), 11 מועדוני צלילה ו- 17 אתרי צלילה, חמאם וטיפולי ספא, סנפלינג, טיולי טרקטורונים, טיולי שטח בנהיגה עצמית במיני ג'יפ, טיולי ג'יפים מודרכים, פארק הצפרות (סיורי צפרות יום/לילה), מרכבות שלמה - טיולי חמורים, חוות הגמלים, חוות החיות בקיבוץ אילות - סוסים, פינת ליטוף.

אז למה נדמה למישהו שמשעמם באילת?

אולי אנחנו לא יודעים לשווק את האטרקציות שלנו?

קטונתי מלהכנס למלחמות השווק בין האטרקציות השונות ובין הגופים השונים בעיר המשווקים אטרקציות, אני רק יכולה להצטער על כך שכולנו מפסידים מכך שהתיירים שלנו לא יודעים כמה לא משעמם אצלנו.

אבל, תמיד צריך להתחדש ולהוסיף. וכאן עשינו עבודה קטנה ובחנו רעיונות ועקרונות לאטרקציות החסרות באילת:

פארק מים (כן, כן... ים ובריכה זה לא מספיק)

אטרקציות ממוזגות/מוצללות לשהייה של מספר שעות לפחות

פיתוח מתחמי בילוי שלמים (להבדיל מבילוי נקודתי)

פיתוח מתחמי בילוי לפעוטות

הקצאת אזורים למסיבות ליליות, בריחוק מבתי מלון

איתרנו בחוף הצפוני שטחים "פנויים" לאטרקציות בסדר גודל של 441 דונם (!):

ממערב למרינה - 13 דונם, ייעוד נוכחי "תכנון עתידי"

בפארק אופירה - 20 דונם, ייעוד נוכחי: שטח ציבורי פתוח

באזור המזרחי פנויים 401 דונם שטרם שווקו, ועומדים שנים ללא ניצול כלשהו

בככר הדרומית (בין מלון הסלע האדום למלון מרידיאן) מחכים לנו 7 דונם.

אני מקווה ששמתם לב שאת המילה "פנויים" שמתי במרכאות, וזאת למה? כי לכל אחד מהשטחים שאותרו יש את החסם שלו, שאינו מאפשר להקים בו אטרקציות. אז בחנו את החסמים והצענו את הפתרונות:

לאזור ממערב למרינה - 13 הדונם הקיימים במקום לא ניתנים לניצול עקב התנגדות הועדה המחוזית, בטענה שאין לקבוע עובדה תכנונית מוגמרת בשלב זה כל עוד לא תוכנן סופית הקשר בין העיר לאזור התיירות, לכשיתפנה שדה התעופה. בעיקרון - צודקים. אלא מה? זה יקח עוד שנים רבות. הפתרון שהצענו - לאשר הפעלת אטרקציות זמניות ע"י גורם ציבורי - חפח"א. באופן זה לא יינתנו זכויות ליזמים פרטיים, ויהיה קל יותר לפנות את השטח לכשיזדקקו לו לשם פיתוח ציבורי (אתם זוכרים - כשיועתק שדה התעופה).

לאזור פארק אופירה ולאזור הככר הדרומית - על 27 הדונם הקיימים בשניהם בייעוד שצ"פ לא ניתן להקים אטרקציות פרטיות. צודק בהחלט. הפתרון - לתקצב הקמת אטרקציות לשימוש ציבורי, באופן זה ניתן יהיה לנצל את השטח לפיתוח מתחם משחקים ובילוי לכל המשפחה, כפי שאנחנו מראים במצגת באתר שלנו.

באזור המזרחי - מתוך 441 דונם, כמחצית מהשטח (191 דונם) מיועדים לשיווק, והיתר - שטחים ציבוריים שיפותחו בהתאם לקצב השיווק. השטחים עומדים ריקים מאז שנת 1995. כלומר - כ- 15 שנים... שני פתרונות הצענו: להפעיל אטרקציות זמניות באמצעות גורם ציבורי - חפח"א, ולשנות ייעודי קרקע באופן שיתאימו להקמת אטרקציה פרטית (למשל - המגרש שבין הלגונה המזרחית ללגונה האמצעית, 51 דונם).

לשם שלמות המידע, קיימים 679 דונם המצויים בזמינות עתידית להקמת אטרקציות, מחוץ לאזור החוף הצפוני:

מגרש 18 - בכניסה לעיר, 250 דונם המתוכננים ע"י העירייה להקמת קרית ספורט (כמה זמן?)

בצפון אילת (תכנית 236/02/2 ו- 242/03/2 - 302 דונם המצויים בתכנון ע"י מינהל מקרקעי ישראל (כמה זמן?)

בנחל שלמה - חוף דרומי (תכנית 108/101/02/2) - 127 דונם המצויים בתכנון ע"י מינהל מקרקעי ישראל (שוב - כמה זמן?)

במצגת שבאתר שלנו תוכלו לראות תמונות שאספנו ממקומות שונים בעולם, להדגמת הפוטנציאל של אטרקציות מסחריות ו/או ציבוריות, שהרי לא צריך להמציא את הגלגל מחדש, רק להביא אותו אלינו לאילת: פארק שעשועי מים מוצל או מקורה, פארק אקסטרים, מתקני ספורט אתגרי, מוזיאון חוויתי בקרבת המים, טיילת סביב המרינה עם מסלול הפעלה ליניארי לילדים, המשלבת בתי קפה וקיוסקים, מופעי מים ולייזר בלגונה המזרחית או בשטחים הציבוריים הפתוחים (שצ"פים), סקי מים בכבלים בלגונה המזרחית, או ספורט ימי מתון לילדים ופעוטות.

כמו כן הצענו הקמת מתחמים משולבים לאטרקציות ציבוריות ומסחריות: מתחם פארק אופירה - מרכז אמנים (דוגמת "חוצות היוצר" בירושלים), מיניגולף (מסחרי בתשלום), הקמת מתקני שעשועים ייחודיים וגדולים, הקמת אזורי הפעלות בנושא מדע ומים, עידוד מפעלים מקומיים להפעלת סיורים תיירותיים (לדוגמה: מקורות, חברת המלח, חברת האצות), יצירת "שאטל" תיירותי באזור התיירות עם קישור לאתרים עירוניים, יצירת מסלול סיור עירוני, גיוס תושבים מתנדבים להדרכות סיורים תוך הצגת תמונות של "לפני" מול הקיים כיום + סיפורי פולקלור מקומי, מיסוד שת"פ אזורי - סיורים בקיבוצים סמוכים ובמפעליהם (חלק קיים כיום באופן לא מספיק ממוסד), הקמת מרכז לאמנות אתנית (אילת = "קיבוץ גלויות" בזעיר אנפין), הקצאת אזורים לארועים המוניים בריחוק מבתי המלון, יצירת מסלול סיור היסטורי/ארכיאולוגי, מיסוד מסלולי ספורט רגלי + מתקני ספורט ציבוריים בשצ"פים באזור התיירות, מיסוד אטרקציות תרבותיות: תכנון פסטיבלים שנתיים נושאיים לאורך כל חודשי השנה, הקצאת אזור לאטרקציות עתירות רעש (למשל: קרטינג), עידוד תערוכות חוץ וארועים חד פעמיים, מיתוג נושאי של אטרקציות קיימות (למשל: "תיירות אקולוגית"). הגדרת שטחים לבניה מונומנטאלית (דוגמת בית האופרה בסידני, או מוזיאון גוגנהיים בבילבאו), ואיך אפשר שלא להזכיר - ק ז י נ ו... כמו שאתם רואים - הרשימה ארוכה והיד נטויה.

חלק מהנושאים הוצעו לעיריית אילת ע"י ועדת איגרא, שבראשה עמד האדריכל יואב איגרא, מבעלי מלון הרודס באילת, אשר פעלה מכח מינוי של ראש העירייה לפני כשנה, ושהיה לי הכבוד להימנות על חבריה.

למען שלמות המידע אזכיר כי ישנן באילת אטרקציות שנמצאות בשלבים שונים של תכנון/ביצוע:

שונית מלאכותית - מטופל כיום ע"י החברה הממשלתית לתיירות (החמ"ת) בשיתוף רשות הטבע והגנים (רט"ג), ועל כך נרחיב בפעם אחרת.

הקצאת שטח ללונה פארק - מטופל ע"י העירייה ומינהל מקרקעי ישראל, וגם על כך נרחיב בפעם אחרת.

מסלולי אופניים - לאחרונה נחנך ע"י העירייה מסלול המקשר בין אזור הלגונה המזרחית לכביש הערבה, למיטב ידיעתי לפרוייקט שלבים נוספים שטרם בוצעו.

פסטיבלים מסורתיים קיימים: ג'אז, קלאסי, קאמרי.

 

לסיכום - לא ממש משעמם אצלנו, אנחנו פשוט לא יודעים להתאחד ולשווק את עצמנו כמו שצריך.

ויחד עם זאת - עוד המלאכה רבה והרעיונות רבים.

הכל עניין של סדר העדיפות התקציבי הציבורי.

אני מזמינה אתכם להגיב בכפתור התגובות למטה, ולהשמיע את דעתכם.

 

דוכני רוכלות בטיילת באילת

בראשית היתה לנו באילת טיילת פתוחה ויפהפיה, ולאחר מכן ברא מי שברא את דוכני הרוכלות. כן, אני מתעקשת לא לקרוא להם "באסטות".

הכוונה המקורית של ראש העירייה דאז היתה טובה - לאפשר מקור פרנסה מכובד לאלו שלא מצאו מקור פרנסה אחר ונזקקו לתמיכה. אלא שהכוונה הטובה הפכה למקור לחץ פוליטי, ולקראת מערכת בחירות עירוניות ניתנו היתרי רוכלות לכל דיכפין, מה שנקרא "בלי חשבון", כך שבמקום 59 דוכני רוכלות שאושרו במקור, מצאנו את עצמנו מוקפים במעל 200 (!!!) דוכנים. בנוסף, העירייה לא התמודדה כראוי עם אכיפת תנאי רשיון הרוכלות, ולכן היתה תופעה של "יישור קו" עם השכנים: או שעשית מה שהם עושים והפרת את תנאי הרשיון או שלא הצלחת להתפרנס.

ועל מה אני מדברת ? ישנם כמה תנאי רוכלות בסיסיים ברשיון הרוכלות שניתן:

האחד - מידות הדוכן: דוכן רגיל 1.50 מ' על 2.30 מ', דוכן מזון 2.30 מ' על 2.80 מ'.

תראו לי דוכן אחד בטיילת שעומד במידות אלו. אין.

מידותיהם של רוב הדוכנים הם פי 3 והרבה יותר מכך.

השני - סוג המוצר הנמכר: ברשיון נקבע מה יכול למכור כל רוכל.

במציאות - כל אחד מוכר מה שבא לו באותו יום.

אם השכן שלך התחיל למכור נעליים, גם אתה מוכר נעליים. למה לא?

השלישי - שעות הימצאות בעל הרשיון בדוכן: על הרוכל בעל הרשיון לשהות בדוכן במשך כל שעות הפעילות, פרט למספר שעות מוגבל (6 שעות) בהן מותר לו לשכור עובד שיעבוד במקומו בדוכן. בפועל, רוכלים רבים בטיילת מעסיקים עובדים במשך כל שעות הפעילות, או שהשכירו לאחרים את הדוכן והם בכלל בעסקים אחרים.

הרביעי - הימנעות מיצירת רעש.

תראו לי את הדוכנים שאינם מפעילים מוסיקה מחרישת אזניים, שמשגעת גם את אלו שהולכים על הטיילת (ומחרפים נפשם במעברים הצרים) וגם את התיירים שהגיעו אל המלונות הגובלים בטיילת. בדרך כלל הרעש על הטיילת קשה מנשוא.

וכך הלאה וכך הלאה, תנאים נוספים שנשארו על הנייר בלבד.

אין חולק על כך שבעיר תיירות כמו שלנו נחמד מאד שיש רוכלות מקומית, המאפשרת לתיירים לרכוש מזכרות ודברים נחמדים שהם "ממש צריכים". אנשים המגיעים למקום נופש בשלים לקניות מסוג זה, ואנחנו צריכים לספק את הסחורה. אבל למה לאפשר להם לעשות זאת ברמה כל כך נמוכה?

עם כל הכבוד לרוכלים בטיילת, אשר חלקם כבר מזמן אינם נתמכי רווחה, וזאת בלשון המעטה, הצורה המכוערת והמלוכלכת בה מתהלת היום הרוכלות על הטיילת מנוגדת לכל הגיון, מנוגדת לאינטרס התיירותי, מנוגדת לטובת העיר אילת, ואף מנוגדת לכל אחד מתנאי היתר הרוכלות (שכבר מזמן פג תוקפו). הדבר היחיד שהיא עושה זה לתמוך בכיסיהם הפרטיים של הרוכלים. אכן - בתי המשפט אישרו את שהותם בטיילת עד לקבלת החלטה סופית בעניינם. לא מזמן נקראתי להעיד בבית המשפט המחוזי בב"ש מטעם הרוכלים (!), וממה שראו עיני ושמעו אזני הבנתי מדוע המשפט נמשך כל כך הרבה זמן. עורכי הדין הממולחים של הרוכלים נקטו בכל טקטיקה אפשרית אשר קנתה ללקוחותיהם זמן נוסף על הטיילת. על חשבון מי? כמובן - על חשבוננו, תושבי העיר ואזרחי המדינה.

במציאות בה אנו חיים, מגן בית המשפט על "זכותם" של הרוכלים להמשיך לרכול בטיילת, עד שיסתיים המשפט. אמנם באופן אבסולוטי יש בכך הגיון (הימנעות מגרימת נזק אפשרי לנתבע שיתכן והצדק עמו), אולם אני יכולה רק לקוות שפסק הדין של כבוד השופטת ד"ר דפנה אבניאלי ייכתב במהרה ונוכל להתבשר על כך שהטיילת תוחזר לידי הציבור.

כדי ליצור חלופה לרוכלות בטיילת, בחנה החברה לפיתוח חוף אילת (חפח"א) בעבר מספר מיקומים אפשריים, והמליצה לעירייה על מגרש 40 ב' אשר משמש כיום מגרש חניה ציבורי, בין בית הגשר לבין מלון לאונרדו פלאזה ("שרתון מוריה" עד לא מזמן). מגרש זה הינו במקור בייעוד מסחרי, ממוקם קרוב לטיילת וקרוב לגשר קול, ובשטחו ניתן להכניס 59 דוכני רוכלות (כמספרם המקורי של הדוכנים) בצורה אסתטית ומכובדת.

היות והפרויקט עתיד לגרוע 64 מקומות חניה החסרים לסביבה (למרות שהם ממוקמים על מגרש 40 ב' המיועד במקור למסחר ולא לחניה), ביצעה חפח"א עבור העירייה סקר חניה שהצביע על מקומות קרובים בהם ניתן להוסיף מקומות חניה, באופן שיינתן מענה לתקן החניה העירוני. הועדה המקומית לתכנון ובניה, כאשר אישרה את הבקשה להיתר בניה של שוק הרוכלים, אף התנתה אותו בביצוע תוספת פתרונות חניה.

נכון להיום (פברואר 2010), עיריית אילת מבצעת תשתיות לשוק רוכלים במתחם מגרש 40 ב', בהתאם לתכנון שבוצע ע"י חפח"א.יחד עם זאת, שאלות חשובות אינן מקבלות כל מענה:

מה עם תוספת מקומות חניה?

מה עם הדוכנים הפיזיים שכבר הוקמו ואמורים לשמש את הרוכלים במתחם החדש?

מה עם חתימת תאגיד עין נטפים על היתר הבניה לתשתיות?

על כל אלו אין לעירייה כל מענה לגופו של ענין.

חבל, חבל שפרוייקט כל כך חשוב יבוצע בשיטת הטלאים המפורסמת, וייכשל.
אני מזמינה אתכם ללחוץ על כפתור התגובה למטה, ולהשמיע קולכם.

נכתב ע"י דקלה מור - מנכ"ל החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, 1.2.2010