פרק ב': כל האמת על... הלגונה המזרחית ("לגונת השלום")

בשבוע שעבר סיפרתי על אבני הדרך בלידתה של הלגונה המזרחית:

•1967 - אישור התכנית המפורטת הראשונה
•1989-90 - החלטת דירקטוריון חפח"א על פיתוח האזור המזרחי, לרבות הלגונה
•דצמבר 1990 - הגשת דוח יתכנות ע"י המכון לחקר הנדסה ימית, חברת בת של הטכניון, והבחירה בביצוע לגונה לרחצה
•1995 - סיום הקמת הלגונה המזרחית (והאמצעית)
•נובמבר 2003 - אישור התכנית המפורטת שבתוקף גם כיום, שמספרה 53/114/03/2.

רק כדי לרענן את הזכרון, אחזור על כמה פרטים:
היקף המגרשים שטרם שווקו כ- 175 דונם, עליהם ניתן להקים כ- 184,000 מ"ר שטחים מבונים.
שטחים אלו מתחלקים בין סה"כ 20 מגרשים שעדיין לא שווקו, בחלוקה הבאה:
•4 מגרשים בייעוד מלונאי
•4 מגרשים בייעוד אכסון מלונאי מיוחד
•2 מגרשים בייעוד דירות נופש
•10 מגרשים קטנים למסחר (מבני חוף).
דיברנו על הבעיות בשיווק המגרשים, והצגתי בפניכם את הבעיה מס' 1 - עכירות מי הלגונה, שהיא אמנם "רק" אסתטית אולם זקוקה לפתרון. הראיתי לכם שאם מינהל מקרקעי ישראל היה מקצה תקציב של כ- 1 מליון ש"ח להתחלת ברור הפתרון, היינו יכולים להתקדם עם הצעת הפתרון עצמו, ובהנחה שגם ביצועו היה מתוקצב כבר יכולנו למצוא את עצמנו היום עם לגונה אסתטית. במקום זאת, 4 שנים אחרי שחפח"א הגישה למינהל מקרקעי ישראל את ההצעה לביצוע מודל ראשוני, הפרויקט עדיין דורך במקום.

היום אני רוצה לעסוק בבעיה מס' 2, לאו דווקא לפי סדר החשיבות, והיא: שיווק (או יותר נכון - אי שיווק) המגרשים באזור המזרחי ( = סביב הלגונה המזרחית).
קודם כל - מדוע חשוב לשווק את האזור המזרחי?
א - כי על חשבון הכספים שיתקבלו בעתיד משיווק המגרשים, יכול מינהל מקרקעי ישראל להקצות כבר היום "הקדמת מימון" לביצוע פעולות הקשורות בפיתוח האזור, דהיינו לפתרון בעיה מס' 1 (אסתטיות הלגונה).
ב - כי שיווק מגרשים מתחיל פעולת שרשרת חיובית לעיר: העירייה מקבלת כספים (אגרות והיטלי בניה) ויש לה ממה לממן פעולות עבור התושבים, הבניה מספקת עבודה לתושבים (ישירה ועקיפה), והפרוייקטים הגמורים גם הם מספקים עבודה לתושבים (ישירה ועקיפה).
ג - כי חייבים לחדש ולהוסיף, תוספת מלונות באילת תוציא אותנו לזמן מה ממעגל "השעמום" עליו דיברנו באחת הפעמים הקודמות.
ד - כי חייבים להיות ברי תחרות עם האתרים שמעבר לגבול, ובמיוחד עם עקבה המתפתחת במהירות ובגדול.
ה - כאן אני נכנסת לתחום שאינו תחום ההתמחות שלי, אבל אני מספרת לכם מה שאמרו לי יודעי דבר: תוספת חדרים (וגם תוספת מרכז כנסים) יאפשרו לשווק את אילת ליעדים אשר לא מגיעים אלינו כיום כי אין לנו מספיק חדרים. מעין סיפור "הביצה והתרנגולת". בנושא זה ישנן כמובן דעות אחרות, המיוצגות ע"י בעלי המלונות שכבר קיימים כיום בעיר, החוששים מתחרות ולא תמיד מצליחים למלא את המלונות הקיימים.
מתי הוחלט לראשונה לשווק את האזור המזרחי? לקריאה נוספת...

פרק א': כל האמת על... הלגונה המזרחית ("לגונת השלום")

יש המסמנים את תאריך לידתה של הלגונה המזרחית סביב שנת 1995, בה חגגנו את סיום הקמתה, אבל אני אומרת שהיא נולדה כ- 30 שנה קודם. אני לוקחת אתכם בזמן לתאריך 16.6.1967, ארבעה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים: ביום זה פורסמה למתן תוקף תכנית 114/03/2 "בינוי חוף אילת", או בשמה הפורמלי "378/3", שהיא תכנית האם של כל התכניות המפורטות באזור החוף הצפוני. אל תחפשו אותה באתר האינטרנט של מינהל מקרקעי ישראל, היא לא מופיעה שם משום מה.

כבר בתכנית זו אנחנו רואים גופי מים דומים, לא זהים, לגופי המים הקיימים כיום בחוף הצפוני.
קוי המתאר והתפיסה התכנונית והתיירותית של ייעוד הלגונה המזרחית והשטחים סביבה עברו מספר שינויים במהלך השנים, אולם העיקרון נשאר זהה: חפירת גוף מים שיאריך את קו המים של אילת ויכניס מים באופן מלאכותי אל תוך השטח המדברי.
ההחלטה
במהלך 1989-1990 החליט דירקטוריון החברה לפיתוח חוף אילת לפתח את אזור הלגונה המזרחית.
בדצמבר 1990 הוגש לחברה דוח יתכנות, שהוכן עבור החברה ע"י מהנדס לאונרדו שטדלר מהמכון לחקר הנדסה ימית שהוא חברת בת של הטכניון, הקובע שניתן עקרונית לחפור במיקום זה לגונה לשיט או לגונה לרחצה, ללא מגבלות כלשהן.
התכניות הקודמות (מ- 1967 ואילך) לא קבעו חד משמעית ייעוד אחד לשטח, אלא התייחסו אל הלגונה הפוטנציאלית כאל אזור לשיט ולרחצה. אלא שבמהלך השנים החכמנו קצת, והבנו שאי אפשר לערב שיט ורחצה משיקולי בטיחות, ולפיכך היינו צריכים להחליט האם אנחנו רוצים לגונה לשיט (כלומר - עוד מרינה) או שאנחנו רוצים לגונה לרחצה (כלומר - עוד חופי רחצה לאילת).
הבחירה בלגונה לרחצה
כמובן שבחרנו להקים לגונה לרחצה, שהרי ממילא חופי הרחצה באילת אינם מרובים, ולאחר פינוי סיני המבחר הצטמצם עוד יותר. התכוונו להקים לגונה שתאריך את חופי הרחצה של אילת ב- 1.5 ק"מ. נשמע מעט, אבל זה הרבה מאד. לקריאה נוספת...

פיתוח אזור חברת המזח (או - רק דוגמה קטנה מדוע אנחנו באילת נשארים מאחור)

באזור החוף הדרומי שלנו באילת ישנו שטח בגודל של כ- 10 דונם, פנינה של ממש, אשר שייך לחברה ממשלתית בשם "מזח תיירות אילת בע"מ", או בקיצור - "חברת המזח". חברה זו מנוהלת ע"י חפח"א והיא בבעלות משותפת (ובעייתית - הסבר בהמשך) של חפח"א יחד עם עיריית אילת ומינהל מקרקעי ישראל.



בשטח זה קיימת מעגנה קטנה (מרינה) ופועלים בו מספר עסקים וותיקים וידועים, ביניהם מסעדת המפלט האחרון, חוף הוילג' ומועדון הצלילה מרינה דייברס.


יש אילתים הקוראים למקום "תור ים", ואני מזכירה שם זה רק כדי להזכיר לכולם שחברת תור ים התאהבה במקום עד כדי כך, שפעלה בו ללא חוזה שכירות, על מזחים שכבר פורקו עקב ליקויי בטיחות חמורים, ולקח לנו כ- 10 שנים לפנותה מהמקום.


יש סיבה טובה להתאהב...


יש בהחלט סיבה טובה להתאהב במקום. זהו מקום מיוחד שאין כמוהו בעיר, ואם עדיין לא הייתם שם אני ממליצה בפניכם לעשות זאת. המבנה הקיים מצוי קרוב מאד לקו המים (קסום אך בעייתי), והאוירה במקום מיוחדת מאד.


ומדוע הבעלות המשותפת היא בעייתית? השורה התחתונה מדברת בעד עצמה: מאז הוקמו המעגנה והמבנה, בשנת 1966, חלפו לפי חשבוני כ- 44 שנים. לא הגיע הזמן לשדרג את המקום? הגיע מזמן. יש בעיה כספית? ערכנו דוח כלכלי. אין בעיה ממשית לגייס מימון. לקריאה נוספת...

איך מבזבזים מאות אלפי ש"ח בשנה? (מבני חוף משני צידי מלון דן)

משני צידיו של מלון דן מצויים שני מבני חוף - באחד פעל בעבר קפה "ארומה" ובשני פעל בעבר עסק בשם "מיורי". שני מבנים אלו סגורים מזה זמן רב, וחשבתי שיהיה מעניין לשתף אתכם במסתורין זה, ותראו איך מבזבזים בקלי קלות מאות אלפי ש"ח בשנה, המצטברים למליונים. קצת סבלנות והכל יתבהר:

להמשך קריאה...