מאחורי הכותרות - פיתוח ותיירות באילת

כאן יסופר על הנעשה מאחורי הקלעים של פיתוח התיירות באילת
מנקודת מבטה של דקלה מור, מנכ"ל החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ (חפח"א).
מסיפורים אלו ניתן ללמוד עובדות מעניינות על תשתיות התיירות באילת וגם - בין היתר - כיצד עובדות חלק מהחשובות שבמערכות הציבוריות במדינה וכיצד מיושמות (או לא...) החלטות.

יום חמישי, 15 ביולי 2010

אז זהו זה, חברים יקרים

אז זהו זה - הפוסט האחרון שלי אליכם בתפקיד.




כן, החלטתי שהגיע הזמן ואני עוברת הלאה.


 נכון, ההחלטה לא הבשילה ברגע, אבל לא פשוט היה לקחת אותה, מסיבות שונות. 
אפילו לי...

אבל - החלטתי לשים בצד את תחושת הקושי בלהיפרד מאנשים טובים, מחברים טובים ומעיר אהובה, ולהביט קדימה.

אני יוצאת לדרך חדשה, ומאמינה שכך יהיה טוב.

לכולם.

והחברה היקרה ללבי - החברה לפיתוח חוף אילת - אני מקווה שיתעשת מי שצריך להתעשת והחברה תמשיך במשימה החשובה המוטלת עליה ותפתח את חופי אילת, עד לסיום מלוא העבודות, כפי שמגיע לעיר שלנו.

תודה לכם, חברי היקרים, על שקראתם, הגבתם, הייתם מעורבים, גם אם חלק מזה נעשה "בפרטי" ולא בפורום התגובות.

הכל בא מאהבת העיר הזו, ויחד עם מה שיש לתקן - 
יש הרבה מה לאהוב בה.


אני בוחרת בשלב זה להתמקם באזור המרכז, 
לצמצם מרחק אל הילדים שלי, שמצאו את אושרם מחוץ לאילת,
ואל נכדי האהוב.

אבל לבי?
חלק גדול ממנו תמיד יהיה שייך לאילת, וגם לכם.

פורמלית אני עוד בתפקיד למשך תקופה מסויימת,
אבל התקופה החדשה כבר "מסומנת".

היו שלום, חברי היקרים, ושהשמש תזרח מעליכם כל בוקר!
(אבל לא בכל הטורבו...)


בחרתי בשיר הזה כמשהו מתאים:


ממני - דקלה מור

יום שני, 5 ביולי 2010

רוצים לדעת הכל אודות פיתוח הטיילת והחוף מדרום למלון הילטון-מלכת שבא?

גם אני רוצה. אבל אני כנראה לא יודעת הכל וגם לא אדע.

אז במה שאני כן יודעת אני משתפת אתכם עכשיו:

אתם כבר יודעים שאת עבודות הפיתוח חפח"א מבצעת באזור החוף הצפוני מכספי דמי פיתוח המשולמים לה ע"י יזמים, הרוכשים קרקעות באזור. 

אבל - ישנם יזמים שמעוניינים להשתמש בפיתוח שבוצע או שיבוצע ע"י חפח"א ולהתחמק מהתשלום עליו. 

למה? ככה...

דוגמה לכך ניתן לראות במלון הילטון מלכת שבא, אשר מלכתחילה, סברו בעליו שהם יכולים להנות מהפיתוח הציבורי מבלי לשלם עליו לחפח"א, ולשלם רק לעיריית אילת את האגרות וההיטלים המתחייבים מבנית המלון. 

בשנת 1999, כאשר הובהר לחפח"א סופית כי לא רק שבעלי המלון החליטו לא לשלם, אלא נרקחה  בינם לבין העירייה מרקחת לפיה הם ישלמו לעירייה קצת יותר, ויימנעו לחלוטין מתשלום לחפח"א, נאלצה חפח"א להגיש תביעה לבית המשפט גם כנגד בעלי המלון וגם כנגד עיריית אילת.

כרגיל, עורכי הדין קוצרים את הפירות במקרים אלו...
מכל מקום, מה שקרה הוא ששני הגופים שתבענו, גם המלון וגם העירייה, הבינו שאין להם כל מוצא וחתמו עמנו על הסכם פשרה שקבל תוקף של פסק דין. בהסכם זה, שרק מטעמים משפטיים הוא נקרא "הסכם פשרה", התחייבו גם העירייה וגם המלון לשלם לחפח"א את מלוא הכספים המגיעים לנו: העירייה - את הכספים שגבתה ביתר מהמלון, והמלון - את ההפרש בין הכספים ששילם לעירייה לבין הכספים שרצה להרוויח בכך שלא ישלם לחפח"א...

ובכן - זה היה בשנת 1999.

היום, בשנת 2010, 11 שנים אחרי, אתם ודאי צופים בפליאה בשטח הבלתי מפותח בחזיתו הדרומית של המלון, ותוהים - מה קורה עם זה? 

הנה, ככה זה נראה היום:



אז מה שקרה הוא - שיש תכנון, עוד מתחילת 2009, ויש מסמכים שמוכנים למכרז. במקום אדמת הטרשים ה"אטרקטיבית" שיש שם, תוכננו מדרכי עץ, תאורה וגינון, פיסול סביבתי, שבילים, והתכנון אף תואם עם המלון כדי שלא יהיה לו בחזית פיתוח שהוא לא "אוהב"...
אז מה הלאה?

כדי לבצע את הפיתוח צריך כסף. למעשה שולם ע"י חפח"א הרבה כסף למתכננים, אבל...

נכון, צדקתם: בעלי המלון פשוט מסרבים לקיים את הסכם הפשרה עליו חתמו בשנת 1999... וזאת מדוע? אתם ודאי מנחשים: הרבה יותר נוח לא לשלם מאשר לשלם...

בעלי המלון מנסים לרקוח מרקחת בטעם דומה למרקחת הקודמת, והפעם הם מפרים פסק דין! (כלומר - את אותו הסכם פשרה שקבל תוקף של פסק דין)...

ומה אתם חושבים יקרה?

שוב עורכי הדין יגזרו קופון, נכון... 

ובינתיים מר יצחק תשובה, בעליו של המלון, ימשיך להחזיק אצלו את הכספים המיועדים לפיתוח, ובטוח שישתמש בהם למטרות טובות לא פחות. 

אז מה הוא ירויח? זמן, גם זה משהו, ואולי משהו יקרה ומישהו "יוותר על הכסף"...

נשמע מוכר? אהה...

יום שלישי, 29 ביוני 2010

האם בתי מלון נועדו לתיירים? לא תמיד...


הפעם נעסוק בשאלה כאובה נוספת - 

האם בתי המלון באזור התיירות שלנו נועדו לתיירים?

נראה שכך צריך להיות, לא?

יש מי שחושב אחרת... הרי לפניכם כמה עובדות מצערות

באזור התיירות שלנו בחוף הצפוני ישנם שני בתי מלון שכבר מזמן אינם משמשים כמלונות אלא הפכו למגורי עובדים:
מלון בל
מלון הסלע האדום.

כיצד זה עומדים בתי מלון, בלב אזור התיירות, מצבם הפיזי מתדרדר, ובעליהם משכירים אותם או משתמשים בהם בעצמם כנכס כלכלי לכל דבר למגורי עובדים, כי יותר כדאי לקבל כספי שכירות או לא לשלם שכירות למגורי עובדים מאשר להשקיע בשיפוצים? 

האם אין אף גורם במדינה שיכול לומר לבעלי המלונות הללו - "עד כאן"?

האם אלו אותם מלונות שבעבר קבלו הטבות מהמדינה? נדמה לי שכן...

את הרקע לסיבה מדוע מלון בל פועל זמן רב כמגורי עובדים אני לא מכירה באופן אישי, אני יכולה רק לשער השערות, אבל לא זה המקום להן.

אבל לגבי מלון הסלע האדום אני מכירה קצת את העובדות, והתשובה על כך לא ממש פשוטה (למרבה הפלא...) 

                         *********************************************************************
מלון הסלע האדום עשה במהלך ה- 10 השנים האחרונות פעולות כדי להתחדש, אבל הפעולות התארכו, ובמדינה שלנו - אתם יודעים שאף הבטחה שלטונית לא מחזיקה מעמד הרבה זמן. תמיד משנים אצלנו את המדיניות, לפעמים לטוב ולפעמים לפחות טוב...  

המלון עומד במרכזה של בקשה לשינוי תב"ע, שחפח"א הובילה, אשר "נתקעה" בין הכסאות הביורוקרטיים כי היתה צמודה לתב"ע אחרת של ככר "אום רשרש", בצדק או שלא בצדק - זה לא העניין כעת.

יש להקדים ולומר, שהמלון כפי שהוא בנוי כיום, אינו מממש את מלוא זכויות הבניה שלו על פי התב"ע הקיימת. 

אם היה מממש אותן, היה המלון גבוה בעוד שתי קומות לפחות ורחב בהרבה, לכוון מלון מרידיאן (כלומה - דרומה). 

כלומר: בעלי המלון בעצם עשו לנו טובה בכך שלא ניצלו את מלוא זכויות הבניה שלהם, והפעם אני לא אומרת זאת בציניות.

לפני למעלה מ- 10 שנים רכש המלון שטח קרקע נוסף בצד המערבי שלו (לכוון כביש הערבה), עליו תוכנן להרחיב את המלון במסגרת "חילופי שטחים" שתוכננו, כבסיס לשינוי התב"ע עליו דיברתי קודם:

המלון ויתר על השטח שלא נוצל, בינו לבין מלון מרידיאן, ובכך תישאר לנו רחבה פתוחה אל הים (אנחנו קוראים לה "הככר הדרומית").
חפח"א ומינהל מקרקעי ישראל הסכימו לוותר על שטחים מסחריים שהיו מתוכננים באותה "ככר דרומית"
ומלון הסלע האדום היה מתוכנן לההרס ולהיבנות מחדש בהתאם לגבולות המגרש החדשים: צרים יותר לכוון דרום, רחבים יותר לכוון מערב.

אלא מה? כרגיל - יש קוץ באליה:

בעלי המלון תכננו לממן את בנית המלון ע"י מכירת יחידות נופש, ואף קבלו על כך אישור כתוב ממשרד התיירות לפני כ- 10 שנים.
בפאזה הנוכחית של משרד התיירות זה לא עובד כך: מדיניות המשרד השתנתה, ואינה מאפשרת  כיום לאשר מבנה נדל"ני שכזה.

בינתיים גם את התב"ע אי אפשר לקדם בלי להשקיע מאות ואולי אף אלפי שעות עבודה נוספות בהצגתה בפני הוול"חוף, שהיא הועדה של משרד הפנים שתפקידה לשמר את החופים מפני בניה.

אז לסיכום - מה יש לנו פה:
  • מלון שנראה זוועה
  • בלב אזור התיירות
  • משמש כמגורי עובדים
  • בידו הסכמה בכתב של משרד התיירות למכירת יחידות נופש
  • התב"ע לא זזה
  • משרד התיירות שינה מדיניותו
  • הכל תקוע...
אתם שואלים אותי מה יהיה?

יהיה ויכוח משפטי, יחלפו עוד כך וכך שנים, ובינתיים - אנחנו "תקועים" עם מבנה שמצבו הפיזי נורא, במיקום מרכזי על קו המים, המשמש כמגורי עובדים.

לחילופין - בעלי המלון יחליטו לממש את מלוא זכויותיהם על פי התב"ע הקיימת, יסתמו לנו עם בניה את "הככר הדרומית" ויגביהו את המלון ככל שמאפשרת התב"ע והקונוס האוירי.

לא חבל?

אי אפשר שלא אביע את דעתי בנושא כל כך חשוב, ואני אומרת לכם שזהו מקרה קלאסי שבו צריך לשבת לשולחן ולגשר בין הפערים הקיימים בין היזם הפרטי לבין הצורך הציבורי:

  • צריך לאפשר למלון למכור כמות מסויימת של דירות נופש, שתאפשר לו את המנוף הכלכלי
  • צריך לעגן לוחות זמנים לבניה בערבויות מתאימות
  • וצריך לאחד כוחות ולהזיז את שינוי התב"ע הזה, שבלעדיו אנה אנו באים...
שרק נחיה כל כך הרבה שנים כדי לראות את כל זה מתקיים!!!















יום שני, 21 ביוני 2010

האם סירה מקומה במים? לא בטוח...

נו, מה אתם אומרים - האם סירה מקומה במים? מי אמר?

דייג - אוהב דגים? אותו דבר.

אחד הכיפים הגדולים באילת שלנו הוא הים והקרבה לים. אילתים רבים מחזיקים סירה פרטית, ומידי פעם יורדים איתה לים, להנות מהכיף הזה.

אלא מה? סירה וקוץ בה...

למה?

אז ככה:

הסירות שלנו באילת, לא תמיד מקומן במים. לפעמים צריך להעלות אותן לתיקון, ואז יש לנו עסק עם מתקן הנקרא  "מימשה", שהוא בעצם משטח משופע המקשר בין היבשה לים ועליו ניתן לגרור כלי שיט אל מחוץ לים, כדי לטפל בהן. וליד המימשה הגיוני שיהיה גם  "בית מלאכה" לתיקון סירות, שבשפה המקצועית קוראים לו "מיבדוק".

במקומות מסויימים אזור המימשה/המיבדוק יכול להראות מטופח ומופרד מעין הציבור בצורה אסתטית.


אצלנו באילת - הוא צריך להראות דווקא ככה:


זו תמונה שלקחתי בהשאלה מהאתר של המשרד להגנת הסביבה, שצולמה ע"י עוז גורן בינואר 2004. התמונה רק מחמיאה למקום. כיום, כ- 7 שנים אחרי הצילום, המצב גרוע בהרבה.

באתר המשרד להגנת הסביבה נכתב בצמוד לתמונה:

"המיבדוק (מימשה) החדש באילת הוקם צפונית לדולפין ריף והחל בעבודתו בתיקון ספינות. הפעלת מימשה מסודר תגרום להפחתה של טיפולים בפסינות במקומות שאינם מוסדרים, ואשר מהווים סכנה ופוטנציאל יזיהום ים."

מסכימה עם כל מילה. אבל למה שהמקום ייראה כל כך גרוע?


אז חזרנו למקורות: אכיפה, אכיפה, אכיפה.

נכון, המרינה באילת לא תוכננה מראש עם מקום למימשה, כי מראש היא הוקמה באזור שסביבו בתי מלון. לא נכון להקים מימשה ומוסך לתיקון כלי שיט (מיבדוק) בתוך אזור תיירות, וצריךלהרחיק אותם מבתי המלון.

חפח"א היא זו שהקימה את המרינה בשנות ה- 60 של המאה הקודמת, ומסרה אותה ללא כל תמורה לעיריית אילת, לתפעול שוטף ותחזוקה.

העירייה מצידה העבירה את הפעלת המרינה לחכ"א.

הדאגה לבעלי כלי שיט בעיר, המוצדקת לכשעצמה, הביאה את חכ"א לדרוש מאתנו להמליץ על שטח להקמת מימשה ומיבדוק באזור התיירות. סרבנו לעשות זאת סביב המרינה, אולם לפני כמה שנים "אולצנו" לבלוע מימשה "זמני" בחזיתו של מלון הילטות מלכת שבא,לאחר שמינהל מקרקעי ישראל ועיריית אילת שוכנעו באופן כלשהו למסור את השטח ליזם פרטי, באופן זמני,  עקב "צרכים דחופים" של בעלי סירות כלשהן.

וכרגיל באילת - זמני זה לא זמני, מפעיל המימשה והמיבדוק סרב להתפנות בסיום תקופת ההרשאה הזמנית, ונדרשו משאבי זמן וכסף כדי לפנותו.

כן, היו ערבויות, היה חוזה, אז מה? לא פלא שבארץ יש כל כך הרבה ביקוש למקצוע עריכת הדין, לפעמים נדמה לי שכל מי שחותם על חוזה באילת - יודע מראש שאין לו כל כוונה לקיימו...

מכל מקום, המימשה עבר אל שטח שהוקצה לו ע"י רשות הנמלים, בתחומי נמל אילת, וגם זאת לאחר לחצים רבים.

אלא מה? הנמל, במקום להצמיד את המימשה אל השטח הבנוי הקיים כבר בנמל, הרחיק אותו ככל הניתן מנימוק שהשטח דרוש לנמל לשם התרחבות ופיתוח עתידי. באמת.

ומה יצא? המימשה "המפואר" הוצמד לשטח בו פועל ריף הדולפינים.

ובאילת, כמו באילת, המימשה נראה זוועה, גם כשהוא בשטח שנכון שיהיה בו (שטח הנמל), ומהווה מפגע סביבתי עקב הפעלה שאינה מתחשבת בסביבה אלא בנוחיותו של המפעיל בלבד. נדמה לי שעל כך מתנהלת תביעה משפטית של ריף הדולפינים, כדי לפנות את המימשה...

ריף הדולפינים אולי לא יאהבו את מה שאני אומרת, אבל אני לא בטוחה שצריך לסלק משם את המימשה והמיבדוק. דווקא זה המקום היחיד באילת המתאים באמת ל"מוסך" לכלי שיט.

אלא שאופן ההפעלה לקוי, וצריך למצוא את הדרך כדי שגם באילת יופעל מימשה לכלי שיט אשר מכבד את הסביבה.

אני יודעת - זה לא פשוט. אכיפה - כבר אמרנו?

ואם נחזור להתחלה - רחובות העיר הפכו למקום אחסנה לסירות.

הנה, כך זה נראה:


מידיעה אישית: הסירה הזו "עוגנת" ברחוב ברקת, באותו מקום, מעל 6 חודשים.

תשובת המוקד העירוני לתלונה מתמשכת היא:

אין מקום מוסדר לאחסנת סירות, לכן הפיקוח העירוני אינו יכול לפעול לסילוקן של הסירות מהרחוב.

באמת???? 

נו, מה אתם אומרים?

כנראה שאין מקום באזור התעשיה, או  שהעירייה שלנו לא יכולה לאתר מקום כזה,  שיוגדר כמקום אחסנה לכלי שיט, תמורת תשלום... אולי יש יותר מידי אנשים שלא ימצא חן בעיניהם להרחיק את כלי השיט שלהם מהבית הפרטי. זה באמת קשה...

ציפור לחשה לי שזו לא הסירה היחידה העוגנת ברחובות העיר. מוכר לכם?

______________________________
לתגובות - פשוט ללחוץ על כפתור התגובות למטה.






























  








יום ראשון, 13 ביוני 2010

כהקדמה לט"ו באב - הפעם אספר לכם על אהבה גדולה...

אז כן - בעבודתי בחפח"א אני נתקלת לא פעם בסיפורי אהבה של ממש.
אהבה חזקה, לפעמים כואבת...



לא - לא החלפתי מקצוע, ולא נהייתי יועצת לענייני זוגיות... 

אבל האהבות שאני נתקלת בהן במסגרת חפח"א הן כל כך גדולות עד שהן משפיעות על חיינו בעיר, ולכן אני משתפת אתכם בהן.

הפעם אספר לכם על סיפור אהבה מתמשך, אשר במרכזו עומד

 מלון מרידיאן.
----------------------------------------------------------

כדי לרדת לשרשיו של סיפור האהבה הזה, כרגיל - קצת היסטוריה:

מלון מרידיאן יושב על קרקע בגודל של כ- 10.3 דונם, מאד מאד קרוב לקו המים.

לפני המיקום הנוכחי, המגרש היה עוד יותר קרוב למים, אולי אפילו בחלקו בתוך הים ממש, וגבולותיו הוזזו מערבה בכ- 10 מ', בהסכמה, בתחילת שנות ה- 90.

מדוע לא יותר? כי אז היה המגרש "עולה" על "דרך מצרים" (המשכו של כביש הערבה דרומה) והיתה בעיה קניינית שכרוכה בפיצויים וסיבוכים משפטיים.

מכל מקום - זה מה שהוחלט אז, כדי שהמגרש לא יהיה ממש בתוך המים. זה עדיין משאיר אותו בתור אחד המגרשים המלונאיים באילת הקרובים ביותר לים!

לאחר הקמת המלון, הקמנו (חפח"א) את הטיילת ממזרח למלון, כלומר - על קו המים ומעליהם, ולדעתי היא אחת הטיילות היפות בעיר:
דק מעץ, בחלקו מעל המים, המרווחים שבין פסי העץ מאפשרים תאורה טבעית ליצורים הימיים, מעקה "שקוף" המאפשר להשען עליו לעת ערביים ולצפות בים... מה עוד צריך בחיים?

הטיילת מתחילה בצד דרום בגבול חיל הים, ומסתיימת בצד צפון ב"חוף קיסוס".

הנה היא לפניכם:



עד כאן טוב ויפה, אלא שלסיפור הזה נכנסה "רומנטיקה" ממקום קצת יותר "פרקטי":

בעלי המלון (משפחת עופר) סברו שעקב הקירבה לטיילת הם יכולים לפרוס את כסאות השיזוף של המלון עליה, למשל כך:



הם גם סברו שאינם זקוקים לגדר שתקיף את המלון, ויסתפקו בכך שיקימו שער (!) אשר ימנע מהציבור להכנס לטיילת (הציבורית!) בשעות הערב... או הבוקר... או בכלל...

הנה לכם צילום השער שהוקם ע"י המלון, יחד עם כתבה שהוכנה בעניין זה באפריל 2000 ע"י מורי חן, עבור עיתון "העיר אילת":



אנחנו בחפח"א, כשדרשנו לפרק את השער, יצאנו כמובן ה"רעים" בסיפור.

המלון אפילו גייס לצידו את המשטרה, שפנתה אלינו בדרישה בכתב (!) לאפשר למלון לסגור את הטיילת עקב בעיות בטחוניות(!)

כמובן שסרבנו, והצענו שפתרון הבעיה יהיה בהקמת גידור למלון ולא בחסימת הטיילת.

אני רואה שעד היום המלון "מסתדר יפה" עם הבעיה הבטחונית, כי אין גדר למלון...

אז זהו סיפור האהבה הקלאסי שבין יזם (מכובד לשכעצמו) לבין שטחים הציבוריים הסמוכים לפרוייקט שלו: היזם "המאוהב" פשוט אינו יכול בלעדיהם, ולכן הוא פשוט מאמץ אותם.

ולמה לא?

כך הוא מגדיל את שטח מגרש המלון בעוד כמה דונמים, מבלי לשלם עבורם (וגם איש לא היה מוכר לו אותם), ובמקרה של מלון מרידיאן - כך הוא משווק את המלון כמלון צמוד למים (מה שנכון גם בלי "לאמץ" את הטיילת הציבורית...)

לסיפור האהבה הזה ישנה הסתעפות:

לא רק בטיילת "התאהבו" בעלי המלון, אלא גם בים עצמו:

לאחר שסיימנו את הפיתוח, והקמנו בעצמנו מדרגות ירידה לחוף, כדי לאפשר למי שרוצה לשוטט ברגל על קו החוף, הוקם על ידי בעלי המלון גשרון ירידה מהטיילת אל המים, וכל זאת באזור שאינו מותר לרחצה...

לא מוכר לי היתר בניה לגשרון זה, אולם עובדה היא שהגשרון חי וקיים במשך למעלה מ- 10 שנים.

הרי הוא לפניכם:


אז הפעם סיפור האהבה הוא של מלון מרידיאן, אבל זו לא תופעה ייחודית באילת.

אני מכירה עוד כמה יזמים (מכובדים) שהתאהבו בשטחים ציבוריים שעל ידם...

האם גם אתם מכירים? שתפו אותנו!
-----------------------------------------------------------
לתגובות - יש ללחוץ על כפתור התגובות למטה.

יום שני, 7 ביוני 2010

השרותים הציבוריים שהיו ואינם...

זהו תעוד היסטורי של השרותים הציבוריים שהיו ואינם...

פעם היו מעט תיירים באילת, אבל היו כמה מבנים של שרותים ציבוריים באזור החוף הצפוני שענו על הצורך (תרתי משמע...).כיום יש הרבה יותר תיירים באילת, אבל הרבה פחות מבני שרותים ציבוריים.

על מבני מלתחות אין כמעט מה לדבר - למרות שהיה פעם מבנה שכזה.

לפני הכל:

זה מה שקורה ברחובות פריז:

וזה מה שקורה ברחובות לונדון:

 

ומה אצלנו באילת?

כדי לאתר את מבני המלתחות והשרותים הציבוריים, ההיסטוריים והקיימים באזור החוף הצפוני, צריך "לחפור" קצת. 

אז הנה:

ממערב לגשר קול היו שרותים ציבוריים במבנה חוף ציון, מבנה חוף הפפאיה, מבנה חוף נפטון (שרותים + מלתחות), מבנה חוף ממן, ובמבנה הספירל
השרותים הציבוריים הוצמדו למבני החוף, מתוך כוונה שמפעילי המבנה ידאגו לנקיונם ולתחזוקתם השוטפת, בין אם לטובת לקוחותיהם ובין אם כדי למשוך לקוחות...

ומה נשאר ממבני השרותים והמלתחות? לא הרבה:


חוף ציון - השרותים סופחו אל תוך המבנה.

חוף פפאיה - כנ"ל. כיום מוקם מבה חדש אשר תוכנן עם כניסה חיצונית למבנה השרותים, בתקווה שבאי החוף והטיילת יוכלו להשתמש בהם באופן חופשי.

חוף נפטון - בעבר היה כל המבנה, שהוקם ע"י חפח"א, מיועד לשרותים ומלתחות.
אי שם בשנות ה- 80 של המאה הקודמת, הפך המקום לקיוסק גדול שלידו שרותים קטנים.
לפני מספר שנים הקימה חפח"א במקום שרותים לנכים, במימון משותף של המוסד לביטוח לאומי והחמ"ת (החברה הממשלתית לתיירות).
במאמץ משותף עם עיריית אילת פונו מפעילי המבנה, ששכרו את המקום ממלון נפטון (!), והמבנה חזר בחלקו לתפקד כשרותים ציבוריים.

ולמה רק "בחלקו"?

כי מלון נפטון ממתין ל"כדאיות כלכלית" כדי להשיב את כל המבנה לשימושים המקוריים, דהיינו שכל המבנה ישמש לשרותים ומלתחות ציבוריים.

תרגום: המלון אינו יכול להפעיל במקום קיוסק או מזנון חוף, לפיכך "לא כדאי" למלון להשקיע כספים בהשבת השרותים הציבוריים לקהל התיירים. יפה, לא?

חוף ממן - השרותים סופחו אל תוך המבנה.

מבנה הספירל - פה הסיפור בהחלט מעניין: 
בעליו הקודמים של המבנה, אשר היה ככל הנראה בקשרים טובים עם הנהלת העירייה דאז, ביקש ואף קבל אישור לספח אליו את מבנה השרותים הציבוריים וגם את חדר החשמל הציבורי... תמורת תשלום כמובן, שהלך לקופת העירייה אולם לא הושקע חלילה בהקמת מבנה שרותים או חדר חשמל חלופיים.

אז זה מה שקורה באזור ממערב לגשר.

ומה קורה ממזרח לגשר?



ובכן: 
המבנה הראשון בו הוקמו שרותים ציבוריים הוא מבנה משכירי הסירות. זהו המבנה הממוקם מתחת לטיילת רויאל ביץ'. 
השרותים הציבוריים "מושכרים" כיום לאחד העסקים הפועלים על הטיילת. 
שאלה: מי משכיר? שהרי השרותים ציבוריים? 
תשובה: מי שהשתלט עליהם ראשון ושם מנעול. פשוט כך.
אכיפה? הצחקתם אותי.

אם נלך עוד קצת מזרחה, חפח"א הקימה שני מבני חוף משני צידי מלון דן, אותם מבנים שעמדו כאבן שאין לה הופכין במשך שנים וכך התבזבזו להם מליוני ש"ח. (כן, שוב חזרנו אליהם...).

מכל מקום - בכל מבנה קיימים שרותים ציבוריים, אשר הכניסה אליהם מבחוץ.
המבנה המערבי הושכר לפני זמן קצר (לאחר מספר שנים בהן עמד סגור) ונמצא בשיפוצים, עד לסיום השיפוצים יהיו השרותים הציבוריים שבו - סגורים. 
אגב, כשפעל במקום קפה "ארומה", השמירה על נקיון ושלמות השרותים הציבוריים היתה לעתים משימה סיזיפית, כי עם ישראל אוהב להשחית וללכלך את השרותים כשהוא בחופש באילת, וחבל.

המבנה המזרחי - השרותים הציבוריים מתופעלים ע"י מלון הרודס, אשר גם מפעיל את חוף הים הסמוך.

אז זה המצב עם השרותים הציבוריים בחוף הצפוני. עגום למדי...


וכדי שלא נסיים ב"שברון לב" של ממש, הנה כמה תמונות לדרך:


כך הרומאים עשו "את זה" - ישיבה בחברותא. נשים וגברים יחד:







והנה רעיון לדוכן נייד בטיילת:



כך זה נראה בחגים בחוף הדרומי - באדיבות העירייה וחפח"א (חברת המזח), אשר מממנת חלק מתאי השרותים 
(התמונה צולמה במקום אחר...):



מה אתם אומרים - זה יותר טוב מהמצב בתמונה למעלה?



ומה דעתכם על זה?



או אפילו זה...


יש פתרון! 

תמורת 500,000 $ ימכרו לנו באיביי את המתקן זה 
(אבל צריך לעשות שינוי תב"ע על השטחים הציבוריים כדי שניתן יהיה להציב אותו עליהם...)




בילוי נעים!

יום שישי, 4 ביוני 2010

הגיע הזמן שכולנו נתגייס

בעקבות ארוע המשט האחרון קבלתי מייל, אחד מרבים, ועקב חשיבות הנושא אני מכניסה אותו לבלוג שלי כמעט כלשונו:

חברים - הגיע הזמן שכולנו נתגייס למלחמה. אנחנו יכולים לפחות לגבות את הלוחמים האמיצים שלנו בזה שנתגייס אנחנו למלחמת ההסברה כדי להוציא את האמת לאור.



בואו נדאג שהקליפ הזה יקבע את שיא הצפיות שהיה אי פעם ביוטיוב.


צפו בעצמכם גם כדי שתירשם צפייה ואם אי פעם שלחתם מייל לכל החברים שלכם על "מזל" או על איזה סרטון מצחיק או על קבוצת פייסבוק מטופשת שצריך ללחוץ לייק כדי לראות שעבדו עליכם, אז זה הזמן באמת להשקיע ולהפיץ את האמת כמו שהיא לעולם.



על האוניה היו בריונים תומכי טרור שבאו להתעמת ולהילחם ולא לבצע שום מעשה הומניטארי. הם היו פרובוקאטורים, פאנאטים, פורעי חוק שסיכנו את חיי הלוחמים שלנו שרק לאחר שעשו בהם לינץ' ופצעו קשה 3 מהם נאלצו בלית ברירה לפתוח באש חיה.



אל תהיו אדישים!

המדינה הזו הולכת לאבדון בגלל אדישות התושבים!

במלחמת לבנון השניה כל תושבי המדינה מדרום לחדרה היו אדישים.

ב-8 השנים בהם נפלו טילים בשדרות כל תושבי המדינה (חוץ משדרות) היו אדישים.

כשכל העולם מגנה אותנו על הרצון שלנו לחיות ולהגן על עצמנו ומערכת ההסברה שלנו בריצפה, כולנו היינו אדישים.

מספיק ודי לאדישות!

התגייסו להסברה!

זה הזמן ללחוץ על הלינק ולצפות בסרטון:


אתם מוזמנים להגיב - פשוט ללחוץ על כפתור התגובות למטה. 

יום שני, 31 במאי 2010

למה אצלנו באילת אין מספיק אמנות רחוב?



ובאמת - למה אצלנו באילת אין מספיק אמנות רחוב?

אז ככה: שנים אני מסתובבת בעולם ומסתכלת בעיניים כלות על הרחובות המלאים בפיסול רחוב מקורי, מצלמת ויודעת שלא אוכל ליישם...

למשל:
זה מ-קיינס, אוסטרליה:


וזה מ-אקסיטר, אנגליה:



אז מה הבעיה בעצם? קחי יוזמה, ותגרמי לזה לקרות!

אז ככה - כנראה שצריך להיות עם אופי של צ'יץ' (שלמה להט) שהקים טיילת יפהפיה בתל אביב מכסף שלא היה לו, נכנס לגרעונות עצומים, ועוד את הטיילת קראו על שמו... אני כנראה קצת יותר מרובעת, לטוב ולרע.

הבעיה שלי: תקציבי הפיתוח שלנו בחפח"א נקבעים בהתאם לתכנית פיתוח שמסוכמת בינינו לבין מינהל מקרקעי ישראל, פעם בכמה שנים, והם לא כוללים פיסול סביבתי.


במסגרת הדיונים על תקציב הפיתוח, מינהל מקרקעי ישראל עושה שמיניות כדי להוריד את הסטנדרט ולהוזיל את הפיתוח, ואנו עושים שפגטים כדי להעלות את הסטנדרט. 

בסופו של דבר מסכימים על התכנית ומחלקים את עלויותיה על המגרשים המיועדים לשיווק. אלא מה? בכל השנים מעולם לא הצליח אף מנכ"ל בחפח"א, כולל אני, לשכנע את מינהל מקרקעי ישראל שפיסול סביבתי הוא חלק מפיתוח תיירותי.

אז מה כן עושים?  

פונים לתקציבים ממשלתיים, ומנסים לעניין את משרד התיירות ואת החמ"ת (החברה הממשלתית לתיירות) בביצוע פיסול סביבתי.



הפעם היחידה בה הצלחנו לעשות זאת היתה בביצוע פסל הנפת דגל הדיו. התקיימה תחרות בין פסלים, היתה ועדה ציבורית, ונבחר פסל הברונזה של דן כפרי. החמ"ת הובילו את פרויקט הפסל ואנחנו ביצענו את הפיתוח הציבורי, ואני בהחלט גאה שסוף סוף יש באילת פסל, וגם אחד כזה שמייצג משהו היסטורי.


מאז, כל פיסול סביבתי שאני מנסה להכניס לכל פרויקט שהוא - מעיק על התקציב באופן שאי אפשר לבצעו. 

אם כבר מבצעים ככר כלשהי - העירייה החליטה שלא יהיה פיסול מונומנטלי בככרות מאז כמה "אסונות סביבתיים" שקבלנו בככרות, או שהככר נמצאת על תשתיות ואי אפשר לעשות מעליהן פיסול סביבתי, או שהתקציב שאנחנו מקבלים לככר - מצומצם ובקושי מספיק לאבני השפה... 
כך או כך - דגש על פיסול סביבתי באילת עדיין לא קיים, בוודאי לא בהיקף מספיק.


אנחנו עיר תיירות, ורוצים שהתיירים יתפעלו גם מאזור התיירות וגם מהעיר, נכון? 

יש בעיר פיסול סביבתי יפהפה של רוסלאן סרגייב, שהוא גם פונקציונלי, והושקעו בו עשרות אלפי דולרים רבים. הוא מוצנע באחת השכונות.
אין לי שום דבר נגד מיקום פיסול סביבתי יפה בשכונות, אבל פסל אחד  או שניים - זה כמעט כלום, צריך ליצור מרחב ציבורי שלם ומעניין כדי שאפשר יהיה להיות עם "גאווה עירונית" ואפילו לעניין את התיירים בכך.

במסגרת ה"חלומות", אפשר לייצר לתיירים סיור אמנותי בעיר, באותו שאטל תיירותי שצריך שיהיה לנו... 


זו הזדמנות לחבר בין אזור התיירות לבין העיר, 
שעדיין לא נוצלה.

ברוח זו, הצענו לעירייה תכנון טיילות סביב המרינה, הכולל פיסול סביבתי שימושי שניתן ללכת עליו ודרכו, שייצור עניין בהליכה סביב המרינה. למשל:  

 אני מקווה שתכנון הטיילת סביב המרינה, המבוצע כיום ע"י חכ"א בהזמנת העירייה, יכלול אטרקציות מסוג זה.

משהו גורם לי לחשוב שלא כך יהיה.

 

אנחנו מצידנו בחפח"א נצא עוד חודש-חודשיים בערך

(אל תתפסו אותי במילה)

לפרויקט אמנות רחוב במתחם חברת המזח:

לאחרונה שיפצנו את קיר המעגנה במתחם חברת המזח (המעגנה הדרומית). אנחנו רוצים שיחלוף קצת זמן ושנראה שהעבודה תקינה, ולאחר מכן נפנה אל הציבור האילתי המוכשר כדי שיטביע את חותמו באמצעות מה שנקרא "ציורי רחוב", על קטעים שנתחום על קירות המעגנה. 
משהו בלב אומר לי שהתוצאה שנקבל תהיה שווה ביקור... 
אספר לכם עוד בהמשך.


יום שני, 24 במאי 2010

המלך הוא עירום (או המלכה...) - ההפרטה שנכשלה

כבר טענתי פעם שההפרטה, בהקשר של החברות הממשלתיות הקרובות ללבי - חפח"א וחברת המזח - אינה נכונה.

ביום 20.5.10 פרסם גיא רולניק באתר דה מרקר את הכתבה "ההפרטה נכשלה - צריך לעצור אותה מיידית".

נשמע מוכר? יותר מכך - נשמע כואב ועצוב.

בכתבה, מונה גיא רולניק את נזקי ההפרטה, גם על פי מחקרים בעולם וגם על פי מה שקורה בפועל בארץ: המשק הופך לריכוזי, נשלט בידי כ- 20 משפחות בעלות הון, לעתים מבלי שישקיעו כלל מההון האישי שלהן.

אלא מה - גיא רולניק סבור שמי שצריך להוביל את המהלך ההפוך - להקטנת הריכוזיות במשק - הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, בליווי צוות הכולל את ראש אגף התקציבים באוצר אודי ניסן.

יש בכלל סיכוי שזה יעבוד?

בעת הזו צריך לבוא ולומר, גם לגיא רולניק, כי עמדתו של אודי ניסן בנושא הפרטה - נחרצת. בתפקידו בעבר כמנהל רשות החברות הממשלתיות, וגם כיום, בתפקידו כמנהל אגף התקציבים באוצר, פועל אודי ניסן בכוון של הפרטה בכל מחיר, או העברת פעילות מחברה לחברה בכל מחיר,  למרות שפעילותו זו אינה מבוססת על שום בדיקה כלכלית, לפחות בכל הנוגע לחפח"א ולחברת המזח.

לא הוא האיש אשר יודה בטעות כה חמורה, המובילה את המשק, ולפחות את אילת - למצב מסוכן.

לא הוא האיש אשר יפעל לתיקון מצב זה, ההיפך - הוא יפעל להצדקתו ולהמשך מדיניות כלכלית שגויה לחלוטין.

מהלך של הקטנת ריכוזיות - צריך שייתמך על ידי ראש אגף תקציבים, ואין סיכוי שזה יקרה בהרכב הפרסונלי הקיים.

לתשומת לבם של ראש הממשלה ושל שר האוצר...


יום שלישי, 18 במאי 2010

כמה עובדות מעניינות על בית הגשר

לקראת חג השבועות, החלטתי לספר לכם כמה עובדות מעניינות על בית הגשר, מבנה הביכורים של החברה לפיתוח חוף אילת.

בית הגשר, למי שלא מכיר, הוא מבנה המצוי בין מלון לאונרדו פלאזה (לשעבר שרתון מוריה) לבין גשר קול.

המבנה הוקם ע"י החברה לפיתוח חוף אילת בשנים 1992-3, מאז ועד היום משרדי החברה נמצאים במבנה, ולכן מה שאני מספרת לכם כאן מקורו בידע אישי שלי.

ובכן - מדוע בכלל היה צריך להקים את בית הגשר?

בתחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת, נוצר מצב בו היצע המשרדים באזור היה נמוך, וחברות שהעניקו שרותי תיירות (נסיעות, טיולים וכו') לא יכלו לעמוד בדמי השכירות הגבוהים שנדרשו מהן . לפיכך, הוחלט אז בחברה להקים מבנה, שכל ייעודו הוא משרדים לשרותי תיירות, בכדי לפתור את מצוקת המשרדים באזור.

נכון שהיתה התלבטות מסויימת - חלק מחברי הדירקטוריון סברו שהחברה אינה צריכה לעסוק בהקמת מבנים, אולם רוב חברי הדירקטוריון הסכימו שכדי לפתור מצוקה הקשורה במתן שרותים לתיירים על החברה להקים את המבנה.

לצורך כך נבחר מגרש 40, שבייעודו הוא מגרש מסחרי, ונעשתה תכנית חלוקה שלו  שהגדירה שני מגרשים:

האחד - המגרש המיועד לבית הגשר, ושטחו כ- 2 דונם

השני - מגרש מסחרי, שעליו מקימה העירייה כיום את שוק הרוכלים, שאליו אמורים להתפנות דוכני הרוכלות מהטיילת, ןשטחו כ- 6 דונם.

בשלב הביניים, עד להקמת השוק, הקימה חפח"א על מגרש זה חניה "זמנית" מרווחת, אשר שרתה עד לפני זמן קצר את צרכי המבקרים בחוף הים ובטיילת.
מבנה כיום בן 2 קומות, וניתן להקים עליו מגדל תצפית ומסעדה, בגובה עד 12 קומות (!)

כש"נולד" המבנה קראנו לו "בית הגשר", כמובן כי הוא ליד גשר קול, אולם הרחבה שבין המבנה לבין  הגשר נקראת "ככר העוגן" היות והוצב בה עוגן, לזכרו של רב חובל פיליפ עירון זכרו לברכה.

לפיכך - הכתובת של "בית הגשר" היא "ככר העוגן"... קצת מבלבל...

כ- 50% מהשטחים במבנה נמכרו לגורמים פרטיים, העוסקים בשרותי תיירות (בהחרגה אחת - בית קפה/מסעדה, לשעבר"בצל ירוק"), והחוזים שנחתמו עם הרוכשים היו כאלו שמאפשרים לנו, לחפח"א, לאשר או לא לאשר הפעלת עסק מסויים במקום. מכירת השטחים כיסתה את רוב עלויות הקמת המבנה.

כמו שאמרתי קודם, משרדי חפח"א שוכנים במבנה, ודמי השכירות שחסכנו כיסו מזמן את יתרת ההוצאה שלא כוסתה ממכירת שטחים. כדי לשמור על אופי העסקים במקום, אופי השילוט ורמתו הכללית של המבנה, אנחנו גם מנהלים אותו (תחזוקה, נקיון וכו'). הכספים שחפח"א מקבלת, גם מנכס זה, נכנסים לקופת החברה ומגדילים אותה עבור המטרה העיקרית שלשמה הוקמנו - פיתוח אזור התיירות.וכך השגנו שתי מטרות יחד - חסכון כספי והגדלת קופת הפיתוח, ויצירת משרדים לשרותי תיירות אשר מיתנו את המחירים הגבוהים שהיו נהוגים באזור.

ואכן - במשך שנים שכנו במבנה אך ורק משרדים לשרותי תיירות, ומטרתו הוגשמה במלואה. אלא שבשנת 2000 ואילך חלו שינויים בצרכי התיירות, אירועים בטחוניים ערערו את מצבם הכלכלי של המשרדים שנתנו שרותי תיירות והמשרדים בבית הגשר החלו להינטש ע"י השוכרים. כדי לא ליצור מצב של מבנה נטוש מדיירים בלב אזור התיירות, החלטנו, בלית ברירה, לאפשר הפעלת עסקים מסחריים במבנה, בנוסף למשרדים לשרותי תיירות.

המבנה תופס רק כ- 50% משטח המגרש, ועל יתרת השטח הקמנו חניה פרטית לדיירי המבנה, אשר מחוברת פיזית לחניה "הזמנית" שהקמנו על המגרש הסמוך.

במשך שנים היתה החניה של בית הגשר פתוחה, ורק בכניסה היה שילוט "חניה פרטית". כמובן שכל עם ישראל נכנס לחנות בחניה הפרטית של בית הגשר, אבל לא היתה מצוקת חניה של ממש. 

כאשר הוחל בהקמת שוק הרוכלים על המגרש הסמוך (שאגב - אנחנו בחפח"א הובלנו את הליך בחירתו ואת הליך התכנון של השוק, כך שאנחנו בהחלט בעד המיקום שנבחר, בנסיבות הקיימות), היתה העירייה אמורה להכין שטחי חניה נוספים באזור, כדי ליצור חלופה ל- 64 מקומות החניה שנתפסו עם הקמת השוק.

מסיבותיה שלה העירייה לא עשתה כך, ולמיטב ידיעתנו עד היום אין כל תכנון מעשי ליצירת מקומות חניה נוספים.

כלומר - חסרים 64 מקומות חניה!

מצוקת החניה גרמה לכך שהחניה הפרטית של בית הגשר היתה תפוסה ואף חסומה ע"י משאיות שבאו לפרוק סחורה לעסקים שעל הטיילת, ביניהם דוכני הרוכלות השנויים במחלוקת, ואילו הדיירים בבית הגשר, אשר משלמים במיטב כספם על הנכס ואחזקתו, לא יכלו לחנות.


אז מה כל כך מעניין בעניין הטריויאלי הזה?

אני בכלל לא חשבתי שהסיפור של בית הגשר כל כך מעניין, אבל תכנית רדיו מקומית גרמה לי להבין שבעיניהם הסיפור מאד מאד "מעניין"... ומה באמת כל כך מעניין?

לאחרונה הקמנו מחסום בכניסה לחניה הפרטית, ורק מי שיש לו "שלט" יכול להכנס אליה כדי לחנות. בתכנית הרדיו המקומית התרעם המראיין רוני יפה על ש"העזנו" לחסום את החניה הפרטית של בית הגשר (שהוקמה עם היתר בניה, כמובן).

ומה היתה ההצעה המקורית שלו? שבימי שישי ושבת נפתח את החניה לכל עם ישראל.

זה יכול היה להיות רעיון לא רע, אילו היה מדובר על חניה פרטית של החברה לפיתוח חוף אילת בלבד. אלא שלא כך הדבר. מדובר על חניה פרטית של גורמים פרטיים שרכשו כ- 50% במבנה, וגם הם מגיעים לעסקים שלהם בימי שישי ושבת.

חבל שברדיו המקומי שלנו  "לא שמו לב" לכך שהמפתח לתוספת חניה הוא פשוט יותר -

קיום החלטת הועדה המקומית שהתנתה במפורש את הקמת שוק הרוכלים ביצירת מקומות חניה נוספים חלופיים לאלו אשר ייגרעו מהאזור בעקבות הקמתו.

אז אתם שם ברדיו - ת ת ע ו ר ר ו !!!

חג שבועות שמח!