מאחורי הכותרות - פיתוח ותיירות באילת

כאן יסופר על הנעשה מאחורי הקלעים של פיתוח התיירות באילת
מנקודת מבטה של דקלה מור, מנכ"ל החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ (חפח"א).
מסיפורים אלו ניתן ללמוד עובדות מעניינות על תשתיות התיירות באילת וגם - בין היתר - כיצד עובדות חלק מהחשובות שבמערכות הציבוריות במדינה וכיצד מיושמות (או לא...) החלטות.

יום חמישי, 22 באפריל 2010

ה"הולילנדים" שלנו באילת

אירועי הימים האחרונים מעלים מחשבות נוגות על כל ה"הולילנדים" שלנו באילת. סוג של "גאווה מקומית"... כלל לא ברור אם הפרויקטים הללו, חלקם או כולם, קמו בגלל ראות לקויה של המחליטים בגופים הציבוריים או שמא ניתן "מתן בסתר" מסוג כלשהו למאן דהוא, אבל הם קיימים ומשפיעים על איכות חיינו בעיר היפה הזו.

אתחיל למנות אותם אחד לאחד, ובראש וראשונה - אזור החוף הצפוני:

קניון מול הים - איך קרה שהפינה הכי משמעותית בחוף הים שלנו תפוסה ע"י מרכז קניות, יפה ומוצלח ככל שיהיה? היות והמגרש בתחום טיפולה של חפח"א ניסינו בעבר "לחפור" קצת במסמכים. מה שעולה מהם הוא שבתחילה המגרש היה קטן בהרבה והיזם היה צריך להקים במקום אטרקציה תיירותית. לאחר מכן גדל המגרש, כי האטרקציה נזקקה לעוד שטחים וגם כי עקב טענות היזם לאי כלכליות הפרויקט - אושרו במסגרת האטרקציה גם שטחים מסחריים בכמות מסויימת. חלפו שנים, הרשויות (ממ"י, עיריית אילת וגם חפח"א) לא אכפו את קיום החוזים על היזם (שכבר שילם על המגרשים) ולא נקטו כנגדו באמצעים לשם החזרת המגרשים לרשות הציבור. בינתיים היזם נקלע לקשיים כספיים וכולנו זוכרים את הבור הגדול מלא המים שקבלנו בפינה הכי נראית באזור החוף הצפוני. היזם, חמוש בתכניות ואולי גם בקשרים המתאימים, הגיע עם תוכניות להקמת מבנה מסחרי וגייס משקיעים, ו - הופ! הוא קבל את כל האישורים, ואנחנו מצאנו את עצמנו עם קניון מסחרי יפהפה, אבל המיקום, המיקום - בכיה לדורות.

מבני החוף: ציון, פפאיה, ממן - אזכיר רק שהמבנים החלו כמבנים לצורך מתן שרותי חוף צנועים, וכיום המצב רחוק מלהיות צנוע. בסוגיה זו ארחיב בפעם אחרת.

מבנה ה"ספירל" - נולד מתב"ע לקויה, אשר איפשרה הקמת מבנה מסחרי על קו המים ממש. פשוט כך. חדר חשמל ושרותים ציבוריים שהיו במבנה, הפכו לשטחים מסחריים בעידודה של העירייה, וחריגות בניה לא טופלו ביד אוכפת. 

חוף הדתיים - שוב אני משעממת אתכם עם עניין זה, אולם קשה, באמת קשה לעבור לסדר היום כשעוברים בחוף מפרץ השמש ורואים את "חומת ברלין" בגובה 3 מ' על החוף ובתוך המים (!!!). נכונה ומוצדקת ככל שתהיה הכוונה להקצות חוף ייעודי לקהל הדתי, מדוע להקים את החוף בלב אזור פתוח ולא בקצהו? אז היו קצת בעיות משפטיות, אפשר היה לפתור אותן ולא ליצור מפגע חזותי כה גדול. אלא מה - קצה השעה למאן דהוא בעירייה, נציגי הציבור הדתי במועצת העיר לחץ, וכך בלי להניד עפעף נגזל מהציבור הרחב אחד המשאבים היקרים והשמורים - נוף פתוח לים. אגב - המצב הפיך שכן מדובר רק בפירוק גדרות, אבל השיקולים העירוניים כנראה שונים.

חוף הרויאל ביץ' - אין ספק שחברת ישרוטל העלתה את אילת למדרגה אחרת מבחינת האיכות התיירותית. אין גם ספק שחוף הרויאל ביץ' הוא אחד היפים והמושקעים בעיר. אלא מה? אופי הפיתוח בחוף מכתיב למעשה שהחוף אינו של הציבור אלא של אורחי מלון רויאל ביץ': הדקים היפים מעץ, שעליהם מתקני ישיבה מעוצבים, השבילים הרבים בהם מרוצף החוף, מונעים למעשה ממשפחות אילתיות להגיע עם השמיכה שלהם ולהנות מחוף הים. חוזי ההפעלה שבתי המלון מקבלים מהעירייה אמורים לקבוע שהחוף יישאר ציבורי, האמנם?

ואת דוכני הרוכלות בטיילת החוף הצפוני כבר הזכרנו? בודאי...קראו פעם נוספת איך בראשית היתה לנו טיילת יפהפיה ומה קרה מאז - דרך הקישור הזה.

חובה להזכיר עוד כמה "הולילנדים", שאינם באזור החוף הצפוני, ושעליהם נשפכו כבר הררי מילים:
באזור החוף הדרומי - שלד המבנה המסחרי שהפך לשלד של מלון, ממערב למצפה התת ימי.
בכניסה המערבית לעיר מכוון מצפה רמון - מגדלי צוקי השמש המקדמים את פני הבאים לעיר בהסתרה מכוערת של הנוף החלומי...
וגולת הכותרת של הימים האחרונים - אזור בריכות המלח, מצפון לאזור החוף הצפוני, שהפך ייעודו באורח "פלא" לאזור מגורים...

אתם מוזמנים להוסיף לידיעתנו "הולילנדים" כפי ראותכם.

^ ^ ^

פשוט ללחוץ על כפתור ה"תגובות" למטה.


יום ראשון, 18 באפריל 2010

מחירות לזכרון ולעצמאות

אנו עומדים בפתחם של יום הזיכרון ושל יום העצמאות, שילוב כמעט בלתי אפשרי שמסמל יותר מכל את תמצית קיומנו במדינת ישראל, בזכותם של
 הרֵעוּת ושל יפי הבלורית והתאַר:





ובמעבר חד לעצמאות - דרך רֵעוּת:

לפני מספר ימים קבלתי מחברתי אריאלה מלצר, המנהלת את מכון רעות לטיפול במשפחה, בזוג ובפרט, מאמר שכתבה בנושא המתקשר לעצמאות אישית. אריאלה כותבת אמנם על נושאים הקשורים למשפחה ולזוגיות, אולם כל אחד מאיתנו כאדם, לאו דווקא מנקודת מבט של משפחה וזוגיות, יכול להתחבר אל הדברים.


מה לנושא זה ולחפח"א? ובכן, אנחנו נמצאים בימים כל כך סימבוליים כך שלפני שנשוב לשגרת ה"הולילנדים" אני מרשה לעצמי לדבר על נושאים שבלב. השגרה תמתין לנו עוד יום-יומיים.


וכך כותבת אריאלה מלצר:


עברנו את חג הפסח המסמל את חג החרות ואנחנו עומדים לחגוג את חג העצמאות. שני החגים האלה מייצגים את החופש והעצמאות החיוניים כל כך לתחושת הביטחון, הצמיחה והסיפוק של האדם. לכן אעסוק הפעם בנושא


בין עצמאות לתלות והחופש להיות מי שאני.


חלק חשוב בשלבי ההתפתחות של האדם במהלך חייו ובעיקר, בילדותו ובשלב גיל ההתבגרות הוא יצירת נפרדות ומובחנות של האדם, בינו לבין משפחתו ובין העולם החיצוני הסובב אותו.

האדם מתפתח מהיותו תינוק חסר אונים התלוי באופן מוחלט בהוריו שיספקו את כל צרכיו הפיזיים והרגשיים עד להפיכתו לאדם בוגר, עצמאי ובשל המכיר בערך עצמו, מאמין ביכולותיו, בכישוריו ובכוחותיו הנפשיים המסוגל לקחת אחריות על בחירותיו בחיים, לתפקד ולראות את עצמו כיישות ייחודית, אינדיבידואלית שונה ונפרדת מהאחרים שקיומה אינו תלוי באחרים.


לצערנו, לעיתים, משהו משתבש בדרך בשלבי התפתחות אלו כתוצאה ממבנה היחסים במשפחת המוצא, דפוסי ההתנהגות, חוקי המשפחה וערכיה, תפקידים במשפחה, הן מודעים והן לא מודעים.

כתוצאה מכך, אנשים מגיעים לזוגיות עם צרכים שונים של חופש ומרחב, דיפרנציאציה ומובחנות וקשיים באיזון בין תלות לעצמאות, המקשים עליהם לבנות ולקיים זוגיות של קירבה ואינטימיות המאפשרת לכל אחד מבני הזוג לחיות כאדם שלם, מובחן ועצמאי, עם מלוא הפוטנציאל ואנרגית החיים שלו.


קשיים אלו יכולים לעורר קונפליקטים רבים ביחסים הזוגיים, המלווים בתסכול תמידי, הגורמים לויכוחים ולמריבות רבות אשר יכולים לבוא לידי ביטוי בתחומים ונושאים שונים ומגוונים, חשובים יותר וחשובים פחות.

אמר המשורר ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן על הנישואין בספרו "הנביא":
..."אהבו זה את זו, אך אל תכבלו את האהבה - ותהי ים הומה בין חופי נשמותיכם.
מיזגו איש לרעותו, אך אל תשתו מכוס אחת....
זמרו וחוללו יחדיו ויגיל לבבכם אך תנו ויהא כל אחד לעצמו, כמיתרי הנבל שלעצמם הם בנגנם יחדיו...."


דבריו אלו של המשורר מבטאים באופן ציורי ומופלא כל כך את המשימה המורכבת של בני זוג ביצירת עולם חדש של "ביחד" בזוגיות משותפת ויחד עם זאת, בשמירה על עולמו המיוחד והייחודי של כל אחד מהם.

אצל זוגות רבים עולה קונפליקט שכיח עד כמה בני הזוג מאפשרים אחד לשני את החופש להיות ב"ביחד" שלהם בצד ה"לחוד" שלהם כבני אדם נפרדים וייחודיים, בעלי זהות עצמית מובחנת ולא רק כחלק מזהות זוגית משותפת.


ככל שיש מרחב של עצמאות, נפרדות וחופש בחירה בין בני הזוג ואיזון מתאים בין ה"ביחד" וה"לחוד" כך יש יותר מקום לצמיחה אישית ומימוש הפוטנציאל העצמי של כל אחד מהם, העמקת האינטימיות והקרבה בקשר הזוגי, הפריה הדדית, עניין, ריגוש ושותפות מלאת אנרגית חיים, הנאה וסיפוק.

----------------------------------------------------------
חג עצמאות שמח!!!


יום ראשון, 11 באפריל 2010

לזכור ולעולם לא לשכוח - סיפורה המדהים של ציפורה לרמן, סבתה של חברתי לילך דרור

היום, ערב יום השואה, אני רוצה לחרוג מהשגרה ולשתף אתכם בסיפור משפחתי מדהים ששלחה אלי חברתי לילך דרור, דור שני לניצולי שואה, על סבתה ציפורה לרמן. את הסיפור שמעה לילך מסבתה רק לפני כשנתיים (!), ואני מביאה אותו בפניכם כלשונו:

סבתא שלי שבזכותה אני כאן – אישה קטנה בגוף וגדולה בנשמה!
מאת לילך דרור


ציפורה לרמן היא סבתא שלי והיא כמעט בת 94.

היא נולדה ב – 1917 בעיירה זארמבי-קושצ’יילנה שבפולין לעוד 6 אחיות ו – 2 אחים.
סבתא למדה עד גיל 14 (מדהים – בגיל של ביתי הבכורה שהיא נינתה הראשונה) ובגיל 16, בשנת 1933 הצטרפה לעבודה עם אחיותיה בוורשה.
ב – 1.9.1939 החלו ההפצצות וסבתא חזרה לחיות ולעבוד בעיירה שבה נולדה, שנה אח”כ ב – 1940 סבתא התחתנה עם לייבל (אריה) ויינטרוב סבי הביולוגי שמעולם לא זכיתי להכירו , ושנה לאחר מכן ב – 1941 (סבתא בת 24) מתחיל הסיוט הגדול (כן, גם השנים הקודמות לזו היו רעות…)
אחרי שהפגיזו את העיירה שסבתא חיה בה ושרפו אותה כליל, לקחו הגרמנים את היהודים (שהצליחו לברוח לשדות) וגם את סבתא לפנות בונקרים מגופות, לבנות כבישים, לפנות הריסות, לעבוד בשדות והכל תוך כדי מכות ותהלוכות משפילות…
באחד הימים מגיעה השמועה כי בעיירה השכנה בוצע חיסול (זה היה “החיסול הראשון”) נשים, ילדים וגברים הועמדו מול תעלות ונורו למוות, הגיס של סבתא היה “הקורבן הראשון”…סבתא לייבל וכמה בני משפחה עזבו את המקום לעיירה סטרדין בה התגוררו אצל קרובי משפחה וחיו חיי פליטים בערך כשנה. במהלכה הם הצליחו מעט לעבוד היו צריכים להסתתר מפני הגרמנים ולקוות שהיודנרט לא יתפוש אותם וישלח אותם למחנות הגרמנים, במהלך התקופה הזו בה נרצחו כל כך הרבה מסביב ונשלחו לעבודות פרך…


ביום חמישי אחד ב – 20.8.1942 ילדה סבתא את אמי חווה.


3 ימים אח”כ החלו האקציות, כל מי שיכל ברח למכר גוי בסביבה, סבתא לא הכירה אף אחד והחליטה לחזור לאזור עיירת הולדתה בתקווה שתוכל למצוא מכר. לשם כך פגשה ביהודי שהיו לו קשרים ו”סידר” לסבתא מי שיעביר אותם את הנהר ויקח אותם לעיירה (לסבתא לא היה דבר מלבד תינוקת על הידיים בת 4 ימים וחבילת בגדים, היהודי ביקש ממנה תשלום עבור ההעברה ומכיוון שלא היה לה דבר הציעה לו את המעיל של לייבל והוא, היהודי….לקח!) אותו גוי העביר אותם את הנהר אך נטש אותם מעבר לגדה וחזר כלעומת שבא.

עד שסוף סוף הגיעו לאיזור מוכר עם מעט קרובי משפחה, עוברת סבתא מדלת לדלת… ואף אחד לא פתח ו”אפילו סלק לאכול לא נתן”…עד שהגיעו לעיירה בשם זוואדי, שם בחדר קטנטן קיבלה אותם אחותו של לייבל (גיסתה של סבתא) “מה שנאכל תאכלו גם אתם והיכן שנישן תישנו אתם, השארו עימנו”


כך נשארו שם חודשיים – סבתא ניהלה שם את “משק הבית” אם אפשר לקרא כך לדלות הזו, לייבל, סבא בנה שם מדפי עץ ודרגשי שינה וחיו חיים “נורמאלים”

ב – 2.11.1942 , אמא בת כמעט חודשיים וחצי, החל החיסול הכללי וסבתא בורחת ליערות, מדי פעם מסתתרים באיזה גורן או בורות באדמה שנועדו לשמירת הירקות .


חודש נובמבר בפולין, בלי חיתולים, בלי מקלחות – לסבתא היה חלוק פלנל, בכל פעם היתה עוטפת את אמא בצד אחר “במקום חיתול” כך במשך שבוע ימים…אמא בוכה, רעבה, לסבתא אין במה להיניק, אין תנאי ניקיון, קר… פעם סבא נושא את אמא ובדרך, בגלל הבוץ הוא נופל עם התינוקת על הבוץ הקפוא ואח”כ זאב (בן אחותה של סבתא שגם הוא ואשתו ברחו עם סבתא וסבא) נושא הוא את אמא ושוב הם נופלים, “ציפורה, התינוקת לא נושמת! אי אפשר להמשיך ככה”.
סבתא מחליטה שהיא משאירה את ביתה ליד דלת כך שתוכל לדעת בדיוק היכן השאירה אותה ומי לוקח אותה “אני לא משאירה אותה בשדה היא תהיה טרף לכלבים אם אני כבר נוטשת אני רוצה לדעת שהיא תחיה”…סבתא עוזבת את ביתה התינוקת על מפתן דלתה של אחת המשפחות הפולניות וארבעתם בורחים.

בלילה השני אחרי הנטישה סבתא מבקשת ללכת ולבדוק מה שלום ביתה, בכפרים עוברות תמיד שמועות…סבא וזאב מבטיחים לסבתא לצאת לבדוק…הם עוזבים את המחבוא מתרחקים מספר מטרים, נשארים שם כל הלילה ובבוקר מספרים לסבתא ש”הכל בסדר”, סבתא מאמינה ונירגעת.

לימים נודע לסבתא שהגויים הלשינו על הגוי שאצלו היתה אמא והאשימו אותו בקבלת כסף רב מהיהודים “הרבה דולרים”, הגוי הבין שעליו להיפטר מאמא והביא אותה לקצין ההעיר הגרמני, זה הביא את אמא לכומר ואמר לו שאם אף אחד לא יקח את התינוקת הזו הוא יאלץ להרוג אותה. כבר בתפילה של אותו יום הכריז הכומר על התינוקת, 2 משפחות ללא ילדים רצו את אמא, אחת נבחרה והגרמני שיחרר את האב מעבודות ואף נתן לו מנת סוכר בשביל התינוקת. (האמת שזו היתה הפתעה מצד אותו גרמני)
בכל אופן, לאחר כמה ימים מצאו הארבעה מיסתור אצל אשה נוצריה סבינה שמה, שלימים דאגה סבתא לרשום אותה כחסידת אומות העולם ואין מוקירה אותה בעולם הזה כמוני.
סבינה היתה דואגת לעבור בבית אותה משפחה ולדווח לסבתא על התפתחותה של התינוקת. סבתא השאירה אז אצל סבינה 2 כתובות אחת של אחותה שחיה בקיבוץ מעוז-חיים בפלשטינה והשניה של האחות שחיה באורגוואי כדי שתדע לדאוג לאמא אם משהו יקרה לסבתא …,
“רק אז”, חשבה סבתא ,“היה לי קל למות וגם לחיות”

סבתא וכל השלושה בורחים ומסתתרים אצל ההורים של סבינה…שם הם עוזרים להם במלאכת התפירה, הסריגה ועבודות שונות…הם היו ישנים בבתי החזירים, למעלה...

ואז ב- 20.2.1943 המשטרה מגיעה לחפש, כולם צועקים וצורחים, מכים ובורחים ולייבל (אריה) סבא שלי מחליט הפעם לקפוץ מהחלון ולברוח, אף אחד לא מבין למה הוא עושה זאת, היו פעמים שהקפיצות האלו הצליו אותם והיתה הפעם …שסבא מקבל כדור ו..מת.


סבא היה בסך הכל בן 27 כשנרצח מכדור גרמני, מה הוא כבר הספיק בחייו, אפילו את ביתו לא היתה לו הזדמנות לגדל, רק לברוח, לקפוא מקור, לדאוג, לרעוב….וזהו.

סבתא (בלי בעל שכבר לא יחזור לעולם ובלי ילדה שאולי לא תראה עוד), זאב ואשתו, ממשיכים ומחפשים מקום להיות בו. כל שנה כשסבתא מספרת לי, אני שואלת אותה שוב ושוב איך היא הצליחה להמשיך כך עם האובדן ועם חוסר הודאות, ואני מקבלת את אותה תשובה שוב ושוב, "לא היתה ברירה פשוט המשכתי…"

בכל אופן, הם מוצאים גוי ועובדים אצלו, אח”כ הוא “מסדר” לסבתא ולאשתו של זאב עבודה …כמה דקות אח”כ מגיעים כמה גברים עם מקלות ומכים את סבתא ואת אשתו של זאב מכות רצח, לא ברור מהיכן באו להן הכוחות והן שתיהן מצליחות להיחלץ ובורחות לגוי שסידר להן את העבודה, בסערה הן מגיעות אליו ומספרות לו את שקרה ומבקשות את עזרתו, הוא מיד קם ומציע להן שיכנס לביתו להביא גרזן ויוביל אותן ביער בדרכן חזרה למקום שהייתן…

לפעמים יש מי ששומר עלינו…מיד מבינה סבתא כי הגרזן מיועד להן עצמן ובעודו נכנס לביתו הן בורחות ומסתתרות בחצר של הגוי, תחת גגון הן שוכבות ומחכות שקריאות הגברים “היכן הנשים, לאן הן ברחו” ישככו וכשהקולות נשתתקו, יצאו שתיהן ברגל אל…סבינה.
באותה עת ממש, חוזר זאב מעבודתו ובדרך מגיעה אליו שמועה כי הרגו את סבתא ואשתו…בסערת רוחות הוא בורח אל אחת השכנות של סבינה שגם היא עזרה והגנה וסיכנה את חייה ונשאר שם.
כאן סבתא תמיד מספרת, שכאשר הם היו מסתתרים אצל אחת המשפחות הגויות, הם מעולם לא גילו למשפחות האחרות היכן הם שוהים .
בעודן נכנסות לסבינה, מודיעה להן סבינה כי אחד הכנות בדרך ומציעה להן להסתתר, סבתא, אחרי מחשבה מחליטה הפעם לא להסתתר בתקווה שאולי שכנה זו תסכים להלין אותן (סבתא חששה לשהות זמן רב אצל סבינה, לסבינה היו 2 בנות קטנות וההסתרה של סבתא סיכנה ממש את חייהן), השכנה נכנסת לביתה של סבינה ותופשת את הראש “זאב יושב אצלי ובוכה שהרגו לו אתכן” ומיד רצה לספר לו כי אשתו וסבתא בחיים.

בלילה, מצטרף זאב לנשים (תנועה היתה רק בלילות) ללון במקום הקבוע אצל סבינה, בעליית הגג מעל החזירים…
כל פעם שהיתה פשיטה היתה סבינה מתריאה ושלושתם היו בורחים, לשדות, ליערות, לבורות וכשהיו חוזרים היתה סבינה מוודאת שכולם יחד ודואגת להם למזון ולמקום לינה, היתה מלווה אותם למסתור…היא היתה המלאך ששומר עליהם, “היא עשתה בשבילנו הכל”...

זה נמשך עד אולי יוני 1944 שוב ישבו שלשתם בעליית הגג מעל החזירים במשך כמעט שבועיים, כשחיילים גרמנים מתחילים להשתלט על המקום ולהתיישב בחצר של סבינה מתמקמים עם מכשירי קשר ורדיו, עם שמירה ועם כלבים (סבתא שונאת כלבים עד היום), זאב מציע לחפור בור מתחת לאדמה ולברוח מחשש שיציתו אותם וסבתא מסרבת ומציעה להמתין כשהיא תסתכל דרך הסדקים בקיר וכשאחרון החיילים יעזוב סבתא תיתן סימן, זאב יקפוץ לחזירים ויעזור להן לרדת ולברוח, ממש רגע לפני שיציתו את המקום ובדיוק כך קרה…הם שרפו הכל גם את הבית של סבינה (אלא שאת זה סבתא כבר לא ראתה, היא היתה הרחק מהמקום בתוך השדה העצום)
והכל שריפות ואוירונים והכל מתערבב ואף אחד לא יודע מה מתרחש ו….קריאות מכל עבר “הרוסים פה!” “המלחמה נגמרה!”

סבתא חוזרת מהשדה אל סבינה והדבר הראשון שהיא עושה, היא מוציאה מהחגורה – 10$ ונותנת לסבינה ואומרת לה “עכשיו השתחררתי, כל כך הרבה פעמים רציתי להשתמש בהם אבל ידעתי שאף אחד לא יאמין שליהודיה יש רק 10 דולר, תמיד יחפשו עוד ויהרגו כדי למצוא את השאר, אני לא יכולה להחזיק בהם יותר!”
עם השחרור יוצאת סבתא עם שיירה של יהודים לביאליסטוק, בדרך היא מוצאת זוג נעלי בית, נועלת אותן, חוטפת טיפוס ובמשך חודשיים היא מאושפזת בבית חולים.

עם יציאתה מבית החולים פונה סבתא לחפש ניצולים ממשפחתה ומחפשת מקום לשהות בו, גם אז מקבלת לא טריקות דלת ודחייה בגלל החשש שהיתה חולה והיא עוברת ממקום למקום עד שמוצאת שוב את זאב, שם היא נשארת, זאב ואשתו מטפלים בה ועם חזרתה לאיתנה מתחיל עוד מסע להחזרתה של אימי.

הדבר הראשון שסבתא עושה הוא לבדוק מי מהמשפחה נשאר והאם יהיה לה על מי להשען לפני שהיא תיקח את הילדה, היא מבינה שלחווה התינוקת יש הורים שדואגים לה ובית חם להיות בו.
סבתא עוברת מעירה לעיירה ומבינה שלא נשאר אף אחד, היא מחליטה לנסות גם בסטרדין, המקום בו נולדה אימי ושם היא פוגשת שכן שבזמן שחיו אצל קורבי משפחה בסטרדין נוצרו בין 2 המשפחות הצעירות (בין סבתא וסבא והשכן ואשתו) יחסי חברות וידידות נפלאים.אותו שכן, פנחס שמו שאישתו וביתו התינוקת נרצחו לנגד עיניו, לימים, נישא לסבתא והוא שהיה לי לסבא …

עם הזמן התחילו מאורעות בעיירות מסביב, סבתא וסבא פנחס ברחים לוורשה ומתמקמים בה. סבא פנחס הופך להיות פעיל במפלגת מפא”י ואלו עוזרים ותומכים ביהודים שנותרו אחרי המלחמה בפולין .
אז, ורק אז כשסבתא מרגישה שמספיק יציב, היא וסבא מתחילים במבצע להחזיר אליה את ביתה. ביתה הקטנה, אמא שלי כבר בת 3!!!
במשך חודשיים, ניסתה סבתא במשא ומתן לקבל את הילדה אך המשפחה סרבה לתת.

עד שהצליחה לגייס חיילים פולנים, שילמה להם כסף רב כדי שיחטפו ויחזירו לה את ביתה.
החיילים מנסים בפעם הראשונה ולא מצליחים, “האם מסרבת, לא נותנת לגעת בילדה, היא נשכבה על הרצפה ואחזה ברגלי החיילים ולא נתנה להם לעזוב עם הילדה”, סבתא וסבא פנחס מגייסים עוד כספים ומנסים בפעם השנייה ומצליחים!!!, הם מעבירים את אמא לאחד הבתים ושולחים מסר לסבתא “הילדה אצלנו” סבתא בפחד גדול לוקחת עימה שכנה מוורשה ונוסעת ברכבת לקחת את אמא.

“אמך היתה מבוהלת”, מספרת סבתא, “היא צעקה שיהודים באו לקחת אותה, הם רוצים לעשות אותה יהודיה, והיא היתה מצטלבת…”
עם הזמן, בוורשה, סבתא הסבירה לאמא, “שזו שגידלה אותך היא הסבתא שלך, אני אמך”, היא דאגה לשלוח את אמא יחד עם בת השכנה לכנסיה (היא אף פעם לא הבינה למה סבתא לא הולכת) “למה, אמא, אין אצלך אלוהים?”

אחרי כמה חודשים, גילתה הנוצרה שגידלה את אמא היכן היא נמצאת, היא הבינה שלא תוכל לחטוף אותה, חזרה ותבעה את סבתא בבית משפט על חטיפה…ככל שהזמן התקרב לקראת המשפט, נעשו יותר ויותר מאמצים לשלוח את אמא לישראל.

בגיל 4 ו – שלושה חודשים, מבינה סבתא שעליה להיפרד מאמא פעם שניה, היא משכיבה אותה לישון ומשאירה אותה ברכבת שלוקחת אותה…לאוניה שמובילה אותה לאחות של סבתא בקיבוץ במעוז חיים.
הפעם הבאה שתפגוש סבתא את אמא תהיה ….שנה וחצי אח”כ, אמא כבר כמעט בת 6!!!!!!!!!
אז יתחיל פרק חדש אחר….

אמי מסבי (הביולוגי) אריה שלא זכיתי להכירו ו – 2 אחיותיה מסבי פנחס שזכיתי מאוד להכירו ואני מודה על על כך(סה”כ 3 בנות), אני (הנכדה הראשונה) אחי ואחותי ועוד 6 בני דודי (סה”כ 9 נכדים), ביתי (הנינה הראשונה) ו2 בני ועוד 11 בני אחיי ובני בני דודי (סה”כ 14 נינים) כולנו הניצחון שלה ושל אוהביה בדרך.

עד כאן סיפורה המרגש של לילך דרור, בת חווה ועובדיה ונכדתם של ציפורה, אריה ופנחס.

באפשרותך לשתף אחרים עם כפתורי השיתוף מימין באמצע.

עכשיו זה הזמן לתגובה שלך!
~~~
פשוט ללחוץ על הכפתור "תגובות" כאן למטה.

יום שלישי, 6 באפריל 2010

איפה לעזאזל חונים כאן? (או: האם יש מספיק מקומות חניה באזור התיירות שלנו באילת?)

בשבוע החג וחול המועד פסח שהסתיימו ממש עכשיו, שוב נתקלנו בפקקים ובבעיות חניה באזורי התיירות. בכל חג וחג אנו שבים ושואלים את עצמנו - האם יש מספיק מקומות חניה באזור התיירות בחוף הצפוני?
את התשובה לשאלה אפשר לחפש בשני מישורים:
המישור הפורמלי - האם מספר מקומות החניה הציבוריים עומד בתקן, והמישור הלא פורמלי - האם בפועל אנחנו מוצאים היכן לחנות?

כדי לתת מענה במישור הפורמלי, כלומר - האם מספר מקומות החניה באזור התיירות בחוף הצפוני עומד בתקן החניה, ערכה החברה לפיתוח חוף אילת בשנת 2006 סקר חניה מקיף בשני אזורים, המסומנים על גבי התצלום הבא:



והנה גבולות אזורי הסקר בהגדלה, ויותר מדוייק:

אזור מס' 1 - בית הגשר, סובב פארק אופירה וסביבתם:



אזור מס' 2 - רצועת החוף והמלונות ממזרח לגשר קול ועד הדופן המערבית של מלון דן:



ומה מצאנו בסקר?
באזור מס' 1 - תקן החניה דורש שיהיו 569 מקומות חניה ציבוריים (לפי ייעודי השטחים: חוף ים - 9,000 מ"ר, שוק רוכלים - 778 מ"ר, מסחר בפארק אופירה - 2,190 מ"ר, ולכל ייעוד יש תקן חניה משלו).
בפועל - קיימים רק 483 מקומות חניה, ועקב הקמת שוק הרוכלים ע"י העירייה על מגרש 40 ב' בוטלו עוד 64 מקומות.
כלומר -  כיום קיימים בפועל רק 419 מקומות חניה ציבוריים וחסרים 150 (!)

מה עושים?
ביצענו בדיקה ראשונית של יתכנות תכנונית לתוספת מקומות חניה בשטחים הקיימים, ובדיקתנו מראה כי ניתן להוסיף 157 מקומות חניה (כלומר - שנהיה בעודף של 7 מקומות בהתייחס למספר הנדרש בתקן החניה).

למרות שדוח זה הועבר על ידינו לעיריית אילת לפני קצת יותר מ- 3 שנים, לא ידוע לנו על פעולות תכנוניות כלשהו שננקטו או הוזמנו ע"י העירייה כדי להוסיף מקומות חניה באזור זה.

כלומר - כיום יש מחסור חמור במקומות חניה ציבוריים באזור מס' 1 (בית הגשר, סובב פארק אופירה, שוק הרוכלים, הטיילת, חוף הים).

לעומת זאת, באזור מס' 2 - תקן החניה דורש שיהיו 522 מקומות חניה ציבוריים (לפי ייעודי השטחים: חוף ים 10,000 מ"ר ומועדון השיט 1,000 מ"ר). בפועל קיימים 718 מקומות חניה ציבוריים, כלומר קיים עודף של 196 מקומות. אציין שבספירה זו לא נכללו מקומות החניה על חוף הים בסמוך למועדון השיט שכן אין להם כל מעמד חוקי.

תשאלו - איך זה שאין לנו היכן לחנות בחגים כשאנחנו מגיעים לאזור מס' 2, ליד מלונות ישרוטל למשל?
שני דברים קורים:
דבר ראשון - כל עם ישראל מגיע עם מכוניותיו לאילת. אורחי המלונות וגם עובדי המלונות תופסים את כל מקומות החניה הציבוריים, שכן החניה הפרטית שבתחום בתי המלון עצמם תפוסה לחלוטין (וחניה זו הוקמה הוקמה, במקרה הטוב, על פי גודל החניה הנדרש בתקן החניה העירוני).
כאן אנו רואים שתקן החניה הפורמלי אינו מתאים לצורכי החניה בתקופות שיא בתיירות. האם יש לשנות את תקן החניה ולהתאימו לצרכים בתקופות שיא? שאלה שאני משאירה פתוחה בשלב זה.

דבר שני - אנחנו האילתים קצת מפונקים, בואו נודה: אנחנו רוצים לחנות הכי קרוב ליעד. אני רוצה לספר לכם שמגרש החניה שנמצא מצפון למלון המלך שלמה היה כמעט ריק רוב ימות החג, מנסיון אישי. מי שהיה מוכן להשלים עם הליכה רגלית של 50-100 מ' (ממש לא נורא, נכון?) לא נתקל בבעיית חניה.

אני מקווה שהצלחתי להבהיר כמה עובדות על החניה באזור התיירות.
ואסיים בשאלה:
מדוע צריכים תיירי סוף השבוע באילת לדאוג לתשלום עבור החניה או לשלם קנסות? בתל-אביב, שהיא עיר תיירות לא פחות גדולה מאילת, לא צריך לשלם עבור חניה בסופי שבוע... האם ההכנסה העירונית מקנסות החניה בסופי שבוע מתאזנת עם האינטרס העירוני לקדם בברכה את תיירות הפנים?
להשתמע בשבוע הבא - ואתם מוזמנים להגיב בתיבת התגובות למטה.