היום, ערב יום השואה, אני רוצה לחרוג מהשגרה ולשתף אתכם בסיפור משפחתי מדהים ששלחה אלי חברתי לילך דרור, דור שני לניצולי שואה, על סבתה ציפורה לרמן. את הסיפור שמעה לילך מסבתה רק לפני כשנתיים (!), ואני מביאה אותו בפניכם כלשונו:
סבתא שלי שבזכותה אני כאן – אישה קטנה בגוף וגדולה בנשמה!
מאת לילך דרור
ציפורה לרמן היא סבתא שלי והיא כמעט בת 94.
היא נולדה ב – 1917 בעיירה זארמבי-קושצ’יילנה שבפולין לעוד 6 אחיות ו – 2 אחים.
סבתא למדה עד גיל 14 (מדהים – בגיל של ביתי הבכורה שהיא נינתה הראשונה) ובגיל 16, בשנת 1933 הצטרפה לעבודה עם אחיותיה בוורשה.
ב – 1.9.1939 החלו ההפצצות וסבתא חזרה לחיות ולעבוד בעיירה שבה נולדה, שנה אח”כ ב – 1940 סבתא התחתנה עם לייבל (אריה) ויינטרוב סבי הביולוגי שמעולם לא זכיתי להכירו , ושנה לאחר מכן ב – 1941 (סבתא בת 24) מתחיל הסיוט הגדול (כן, גם השנים הקודמות לזו היו רעות…)
אחרי שהפגיזו את העיירה שסבתא חיה בה ושרפו אותה כליל, לקחו הגרמנים את היהודים (שהצליחו לברוח לשדות) וגם את סבתא לפנות בונקרים מגופות, לבנות כבישים, לפנות הריסות, לעבוד בשדות והכל תוך כדי מכות ותהלוכות משפילות…
באחד הימים מגיעה השמועה כי בעיירה השכנה בוצע חיסול (זה היה “החיסול הראשון”) נשים, ילדים וגברים הועמדו מול תעלות ונורו למוות, הגיס של סבתא היה “הקורבן הראשון”…סבתא לייבל וכמה בני משפחה עזבו את המקום לעיירה סטרדין בה התגוררו אצל קרובי משפחה וחיו חיי פליטים בערך כשנה. במהלכה הם הצליחו מעט לעבוד היו צריכים להסתתר מפני הגרמנים ולקוות שהיודנרט לא יתפוש אותם וישלח אותם למחנות הגרמנים, במהלך התקופה הזו בה נרצחו כל כך הרבה מסביב ונשלחו לעבודות פרך…
ביום חמישי אחד ב – 20.8.1942 ילדה סבתא את אמי חווה.
3 ימים אח”כ החלו האקציות, כל מי שיכל ברח למכר גוי בסביבה, סבתא לא הכירה אף אחד והחליטה לחזור לאזור עיירת הולדתה בתקווה שתוכל למצוא מכר. לשם כך פגשה ביהודי שהיו לו קשרים ו”סידר” לסבתא מי שיעביר אותם את הנהר ויקח אותם לעיירה (לסבתא לא היה דבר מלבד תינוקת על הידיים בת 4 ימים וחבילת בגדים, היהודי ביקש ממנה תשלום עבור ההעברה ומכיוון שלא היה לה דבר הציעה לו את המעיל של לייבל והוא, היהודי….לקח!) אותו גוי העביר אותם את הנהר אך נטש אותם מעבר לגדה וחזר כלעומת שבא.
עד שסוף סוף הגיעו לאיזור מוכר עם מעט קרובי משפחה, עוברת סבתא מדלת לדלת… ואף אחד לא פתח ו”אפילו סלק לאכול לא נתן”…עד שהגיעו לעיירה בשם זוואדי, שם בחדר קטנטן קיבלה אותם אחותו של לייבל (גיסתה של סבתא) “מה שנאכל תאכלו גם אתם והיכן שנישן תישנו אתם, השארו עימנו”
כך נשארו שם חודשיים – סבתא ניהלה שם את “משק הבית” אם אפשר לקרא כך לדלות הזו, לייבל, סבא בנה שם מדפי עץ ודרגשי שינה וחיו חיים “נורמאלים”
ב – 2.11.1942 , אמא בת כמעט חודשיים וחצי, החל החיסול הכללי וסבתא בורחת ליערות, מדי פעם מסתתרים באיזה גורן או בורות באדמה שנועדו לשמירת הירקות .
חודש נובמבר בפולין, בלי חיתולים, בלי מקלחות – לסבתא היה חלוק פלנל, בכל פעם היתה עוטפת את אמא בצד אחר “במקום חיתול” כך במשך שבוע ימים…אמא בוכה, רעבה, לסבתא אין במה להיניק, אין תנאי ניקיון, קר… פעם סבא נושא את אמא ובדרך, בגלל הבוץ הוא נופל עם התינוקת על הבוץ הקפוא ואח”כ זאב (בן אחותה של סבתא שגם הוא ואשתו ברחו עם סבתא וסבא) נושא הוא את אמא ושוב הם נופלים, “ציפורה, התינוקת לא נושמת! אי אפשר להמשיך ככה”.
סבתא מחליטה שהיא משאירה את ביתה ליד דלת כך שתוכל לדעת בדיוק היכן השאירה אותה ומי לוקח אותה “אני לא משאירה אותה בשדה היא תהיה טרף לכלבים אם אני כבר נוטשת אני רוצה לדעת שהיא תחיה”…סבתא עוזבת את ביתה התינוקת על מפתן דלתה של אחת המשפחות הפולניות וארבעתם בורחים.
בלילה השני אחרי הנטישה סבתא מבקשת ללכת ולבדוק מה שלום ביתה, בכפרים עוברות תמיד שמועות…סבא וזאב מבטיחים לסבתא לצאת לבדוק…הם עוזבים את המחבוא מתרחקים מספר מטרים, נשארים שם כל הלילה ובבוקר מספרים לסבתא ש”הכל בסדר”, סבתא מאמינה ונירגעת.
לימים נודע לסבתא שהגויים הלשינו על הגוי שאצלו היתה אמא והאשימו אותו בקבלת כסף רב מהיהודים “הרבה דולרים”, הגוי הבין שעליו להיפטר מאמא והביא אותה לקצין ההעיר הגרמני, זה הביא את אמא לכומר ואמר לו שאם אף אחד לא יקח את התינוקת הזו הוא יאלץ להרוג אותה. כבר בתפילה של אותו יום הכריז הכומר על התינוקת, 2 משפחות ללא ילדים רצו את אמא, אחת נבחרה והגרמני שיחרר את האב מעבודות ואף נתן לו מנת סוכר בשביל התינוקת. (האמת שזו היתה הפתעה מצד אותו גרמני)
בכל אופן, לאחר כמה ימים מצאו הארבעה מיסתור אצל אשה נוצריה סבינה שמה, שלימים דאגה סבתא לרשום אותה כחסידת אומות העולם ואין מוקירה אותה בעולם הזה כמוני.
סבינה היתה דואגת לעבור בבית אותה משפחה ולדווח לסבתא על התפתחותה של התינוקת. סבתא השאירה אז אצל סבינה 2 כתובות אחת של אחותה שחיה בקיבוץ מעוז-חיים בפלשטינה והשניה של האחות שחיה באורגוואי כדי שתדע לדאוג לאמא אם משהו יקרה לסבתא …,
“רק אז”, חשבה סבתא ,“היה לי קל למות וגם לחיות”
סבתא וכל השלושה בורחים ומסתתרים אצל ההורים של סבינה…שם הם עוזרים להם במלאכת התפירה, הסריגה ועבודות שונות…הם היו ישנים בבתי החזירים, למעלה...
ואז ב- 20.2.1943 המשטרה מגיעה לחפש, כולם צועקים וצורחים, מכים ובורחים ולייבל (אריה) סבא שלי מחליט הפעם לקפוץ מהחלון ולברוח, אף אחד לא מבין למה הוא עושה זאת, היו פעמים שהקפיצות האלו הצליו אותם והיתה הפעם …שסבא מקבל כדור ו..מת.
סבא היה בסך הכל בן 27 כשנרצח מכדור גרמני, מה הוא כבר הספיק בחייו, אפילו את ביתו לא היתה לו הזדמנות לגדל, רק לברוח, לקפוא מקור, לדאוג, לרעוב….וזהו.
סבתא (בלי בעל שכבר לא יחזור לעולם ובלי ילדה שאולי לא תראה עוד), זאב ואשתו, ממשיכים ומחפשים מקום להיות בו. כל שנה כשסבתא מספרת לי, אני שואלת אותה שוב ושוב איך היא הצליחה להמשיך כך עם האובדן ועם חוסר הודאות, ואני מקבלת את אותה תשובה שוב ושוב, "לא היתה ברירה פשוט המשכתי…"
בכל אופן, הם מוצאים גוי ועובדים אצלו, אח”כ הוא “מסדר” לסבתא ולאשתו של זאב עבודה …כמה דקות אח”כ מגיעים כמה גברים עם מקלות ומכים את סבתא ואת אשתו של זאב מכות רצח, לא ברור מהיכן באו להן הכוחות והן שתיהן מצליחות להיחלץ ובורחות לגוי שסידר להן את העבודה, בסערה הן מגיעות אליו ומספרות לו את שקרה ומבקשות את עזרתו, הוא מיד קם ומציע להן שיכנס לביתו להביא גרזן ויוביל אותן ביער בדרכן חזרה למקום שהייתן…
לפעמים יש מי ששומר עלינו…מיד מבינה סבתא כי הגרזן מיועד להן עצמן ובעודו נכנס לביתו הן בורחות ומסתתרות בחצר של הגוי, תחת גגון הן שוכבות ומחכות שקריאות הגברים “היכן הנשים, לאן הן ברחו” ישככו וכשהקולות נשתתקו, יצאו שתיהן ברגל אל…סבינה.
באותה עת ממש, חוזר זאב מעבודתו ובדרך מגיעה אליו שמועה כי הרגו את סבתא ואשתו…בסערת רוחות הוא בורח אל אחת השכנות של סבינה שגם היא עזרה והגנה וסיכנה את חייה ונשאר שם.
כאן סבתא תמיד מספרת, שכאשר הם היו מסתתרים אצל אחת המשפחות הגויות, הם מעולם לא גילו למשפחות האחרות היכן הם שוהים .
בעודן נכנסות לסבינה, מודיעה להן סבינה כי אחד הכנות בדרך ומציעה להן להסתתר, סבתא, אחרי מחשבה מחליטה הפעם לא להסתתר בתקווה שאולי שכנה זו תסכים להלין אותן (סבתא חששה לשהות זמן רב אצל סבינה, לסבינה היו 2 בנות קטנות וההסתרה של סבתא סיכנה ממש את חייהן), השכנה נכנסת לביתה של סבינה ותופשת את הראש “זאב יושב אצלי ובוכה שהרגו לו אתכן” ומיד רצה לספר לו כי אשתו וסבתא בחיים.
בלילה, מצטרף זאב לנשים (תנועה היתה רק בלילות) ללון במקום הקבוע אצל סבינה, בעליית הגג מעל החזירים…
כל פעם שהיתה פשיטה היתה סבינה מתריאה ושלושתם היו בורחים, לשדות, ליערות, לבורות וכשהיו חוזרים היתה סבינה מוודאת שכולם יחד ודואגת להם למזון ולמקום לינה, היתה מלווה אותם למסתור…היא היתה המלאך ששומר עליהם, “היא עשתה בשבילנו הכל”...
זה נמשך עד אולי יוני 1944 שוב ישבו שלשתם בעליית הגג מעל החזירים במשך כמעט שבועיים, כשחיילים גרמנים מתחילים להשתלט על המקום ולהתיישב בחצר של סבינה מתמקמים עם מכשירי קשר ורדיו, עם שמירה ועם כלבים (סבתא שונאת כלבים עד היום), זאב מציע לחפור בור מתחת לאדמה ולברוח מחשש שיציתו אותם וסבתא מסרבת ומציעה להמתין כשהיא תסתכל דרך הסדקים בקיר וכשאחרון החיילים יעזוב סבתא תיתן סימן, זאב יקפוץ לחזירים ויעזור להן לרדת ולברוח, ממש רגע לפני שיציתו את המקום ובדיוק כך קרה…הם שרפו הכל גם את הבית של סבינה (אלא שאת זה סבתא כבר לא ראתה, היא היתה הרחק מהמקום בתוך השדה העצום)
והכל שריפות ואוירונים והכל מתערבב ואף אחד לא יודע מה מתרחש ו….קריאות מכל עבר “הרוסים פה!” “המלחמה נגמרה!”
סבתא חוזרת מהשדה אל סבינה והדבר הראשון שהיא עושה, היא מוציאה מהחגורה – 10$ ונותנת לסבינה ואומרת לה “עכשיו השתחררתי, כל כך הרבה פעמים רציתי להשתמש בהם אבל ידעתי שאף אחד לא יאמין שליהודיה יש רק 10 דולר, תמיד יחפשו עוד ויהרגו כדי למצוא את השאר, אני לא יכולה להחזיק בהם יותר!”
עם השחרור יוצאת סבתא עם שיירה של יהודים לביאליסטוק, בדרך היא מוצאת זוג נעלי בית, נועלת אותן, חוטפת טיפוס ובמשך חודשיים היא מאושפזת בבית חולים.
עם יציאתה מבית החולים פונה סבתא לחפש ניצולים ממשפחתה ומחפשת מקום לשהות בו, גם אז מקבלת לא טריקות דלת ודחייה בגלל החשש שהיתה חולה והיא עוברת ממקום למקום עד שמוצאת שוב את זאב, שם היא נשארת, זאב ואשתו מטפלים בה ועם חזרתה לאיתנה מתחיל עוד מסע להחזרתה של אימי.
הדבר הראשון שסבתא עושה הוא לבדוק מי מהמשפחה נשאר והאם יהיה לה על מי להשען לפני שהיא תיקח את הילדה, היא מבינה שלחווה התינוקת יש הורים שדואגים לה ובית חם להיות בו.
סבתא עוברת מעירה לעיירה ומבינה שלא נשאר אף אחד, היא מחליטה לנסות גם בסטרדין, המקום בו נולדה אימי ושם היא פוגשת שכן שבזמן שחיו אצל קורבי משפחה בסטרדין נוצרו בין 2 המשפחות הצעירות (בין סבתא וסבא והשכן ואשתו) יחסי חברות וידידות נפלאים.אותו שכן, פנחס שמו שאישתו וביתו התינוקת נרצחו לנגד עיניו, לימים, נישא לסבתא והוא שהיה לי לסבא …
עם הזמן התחילו מאורעות בעיירות מסביב, סבתא וסבא פנחס ברחים לוורשה ומתמקמים בה. סבא פנחס הופך להיות פעיל במפלגת מפא”י ואלו עוזרים ותומכים ביהודים שנותרו אחרי המלחמה בפולין .
אז, ורק אז כשסבתא מרגישה שמספיק יציב, היא וסבא מתחילים במבצע להחזיר אליה את ביתה. ביתה הקטנה, אמא שלי כבר בת 3!!!
במשך חודשיים, ניסתה סבתא במשא ומתן לקבל את הילדה אך המשפחה סרבה לתת.
עד שהצליחה לגייס חיילים פולנים, שילמה להם כסף רב כדי שיחטפו ויחזירו לה את ביתה.
החיילים מנסים בפעם הראשונה ולא מצליחים, “האם מסרבת, לא נותנת לגעת בילדה, היא נשכבה על הרצפה ואחזה ברגלי החיילים ולא נתנה להם לעזוב עם הילדה”, סבתא וסבא פנחס מגייסים עוד כספים ומנסים בפעם השנייה ומצליחים!!!, הם מעבירים את אמא לאחד הבתים ושולחים מסר לסבתא “הילדה אצלנו” סבתא בפחד גדול לוקחת עימה שכנה מוורשה ונוסעת ברכבת לקחת את אמא.
“אמך היתה מבוהלת”, מספרת סבתא, “היא צעקה שיהודים באו לקחת אותה, הם רוצים לעשות אותה יהודיה, והיא היתה מצטלבת…”
עם הזמן, בוורשה, סבתא הסבירה לאמא, “שזו שגידלה אותך היא הסבתא שלך, אני אמך”, היא דאגה לשלוח את אמא יחד עם בת השכנה לכנסיה (היא אף פעם לא הבינה למה סבתא לא הולכת) “למה, אמא, אין אצלך אלוהים?”
אחרי כמה חודשים, גילתה הנוצרה שגידלה את אמא היכן היא נמצאת, היא הבינה שלא תוכל לחטוף אותה, חזרה ותבעה את סבתא בבית משפט על חטיפה…ככל שהזמן התקרב לקראת המשפט, נעשו יותר ויותר מאמצים לשלוח את אמא לישראל.
בגיל 4 ו – שלושה חודשים, מבינה סבתא שעליה להיפרד מאמא פעם שניה, היא משכיבה אותה לישון ומשאירה אותה ברכבת שלוקחת אותה…לאוניה שמובילה אותה לאחות של סבתא בקיבוץ במעוז חיים.
הפעם הבאה שתפגוש סבתא את אמא תהיה ….שנה וחצי אח”כ, אמא כבר כמעט בת 6!!!!!!!!!
אז יתחיל פרק חדש אחר….
אמי מסבי (הביולוגי) אריה שלא זכיתי להכירו ו – 2 אחיותיה מסבי פנחס שזכיתי מאוד להכירו ואני מודה על על כך(סה”כ 3 בנות), אני (הנכדה הראשונה) אחי ואחותי ועוד 6 בני דודי (סה”כ 9 נכדים), ביתי (הנינה הראשונה) ו2 בני ועוד 11 בני אחיי ובני בני דודי (סה”כ 14 נינים) כולנו הניצחון שלה ושל אוהביה בדרך.
עד כאן סיפורה המרגש של לילך דרור, בת חווה ועובדיה ונכדתם של ציפורה, אריה ופנחס.
באפשרותך לשתף אחרים עם כפתורי השיתוף מימין באמצע.
עכשיו זה הזמן לתגובה שלך!
~~~
פשוט ללחוץ על הכפתור "תגובות" כאן למטה.
